דבלינאית בגלזגו, מחפשת בית
בשבת שעברה זזתי אי אחד ימינה, וביליתי שבוע בגלזגו, סקוטלנד. הסיבה הרשמית לנסיעה הייתה כנס רב-משתתפים בתחום הקלטולוגיה וכל מה שמשתמע מכך (כולל גברים בחצאיות סקוטיות, והרבה צרחות של חמת-חלילים). הסיבה הפחות רשמית הייתה איחוד משפחות מרגש עם מלאכי ועם א', היקרים לי מאוד. המשפחה הקטנה שלנו התגבשה לפני ארבע שנים בדיוק, בכנס הקודם של של הקלטולוגים שנערך במיינות', ומאז אנחנו שלובים אלה באלה. שלושתנו עברנו הרבה מאוד בארבע השנים האחרונות, וגלזגו הייתה הזדמנות להתאחד מחדש לשבוע בדירת הפאר שמצאנו ב-airbnb, לשתות הרבה ספלי תה ובקבוקי יין (לא ביחד), לרכל על קלטולוגים אחרים, ולדון במשמעות השימוש במילות יחס מסויימות באירית מודרנית לעומת גאלית סקוטית.
ששש, קלטולוגים בעבודה
גלזגו עצמה היא עיר מדהימה, ושלושתנו הוקסמנו ממנה מיד. המיקום הנפלא של הדירה ששכרנו, מרחק שתי דקות מהאוניברסיטה (שנראית כמו שמוסד אקדמי מכובד אמור להראות בעיני, דהיינו, טירה א-לה-הארי-פוטר) איפשר לנו להנות משפע בתי הקפה, הבוטיקים הקטנים, המסעדות, חנויות הספרים והיד-שנייה ואף הגלידריות שיש לאזור ה-West End של גלזגו להציע. למעשה די מהר החלטתי שעם כל הכבוד להרצאות על שירה מטרית בוולשית בינונית, אני מעדיפה לטייל. גם השמש היפה שזרחה בשמיים חשבה שאני צריכה לטייל.
וכך ביליתי חלק לא מבוטל מהזמן בשיטוט ברחבי העיר. כחובבת עיצוב הייתי חייבת ללכת לראות את האוסף של אסכולת גלזגו ב-Kelvingrove Art Gallery & Museum ואת הרהיטים היפים שעיצב מקינטוש; כחובבת שופינג הייתי חייבת לבדוק מה נעשה על רחוב Buchanan. אבל גם סתם סיבוב בפארק הירוק, לקרוא ספר על הדשא ולהקשיב לזרימה השוצפת של ה-Kelvin הסבו לי המון אושר. דברים קטנים.
אני בטוחה שלגלזגו יש המון מה להציע בגזרת האוכל, אבל לצערי את ארוחת הצהריים אכלנו כל יום בקפיטריה המגעילה של האוניברסיטה (אולי מגעיל, אבל חינם), ובערב כבר היינו עייפים מדי בשביל משהו הרפתקני יותר מהפיצה שמתחת לבית (פיצה La Favorita, שהייתה מעולה) או גבינות שקנינו במעוד-מועד במארקס אנד ספנסר. ובכל זאת לא ויתרתי על טעימה של האגיס (ברוטב וויסקי, ב-Stravaigin על רחוב Gibson), הודי חריף (Shish Mahal על Park Road, מקום הולדת הצ'יקן טיקה מסאלה!), ג'לטו אקסטרא-אורדינר (Nardini’s על Byres Road) או קוקטיילים על הבר (TriBeCa, על Park Road). אך יותר מכל התענגנו על המאפים הנפלאים שיצאו מהתנור ב-Cottonrake, מאפייה-פאטסירי קסומה (בפינה של Great Western Road ורחוב Bank). מלאכי כל כך התלהב מהם שכל בוקר הוא הלך לשם עם שחר וחזר עם קרואסוני שוקולד, שבלולי צימוקים, בגטים פריכים ופראנג'יפאנה דובדבנים בשביל הבנות. רק אומר שמזל שראיין-אייר מחייבים לפי משקל מזוודה, ולא משקל נוסע.
בערב, בין כוס יין אחת לשנייה, החלפנו חוויות מהיום שעבר עלינו ומההרצאות בהן השתתפנו. התפעלנו מהעיר, שנראתה לנו כל כך ידידותית ומזמינה, ומצאנו את עצמנו (איך לא) משתעשעים במחשבות על מעבר לשם. כי פתאום כשחשבנו על זה, שלושתנו – המשפחה הקלטולוגית הקטנה שלנו – בעצם אנשים עקורים; ושלושתנו, באיזשהו מובן, מחפשים את הבית. "אמנם זו הפעם הראשונה שלי כאן, אבל אני מרגיש בגלזגו יותר בבית מאשר בדבלין," אמר מלאכי. במקור מבלפסט, גם אחרי 40 שנה בדבלין מלאכי מרגיש בה זר; בכל פעם שהוא פותח את הפה המבטא שלו מסגיר אותו כצפוני, והוא לעולם לא ישתחרר מזה. ועכשיו, כשבנו עבר לגור בחו"ל ושאר משפחתו מפוזרת בין בלפסט לקנדה, הוא מהרהר בהמשך החיים שלו בדבלין. "הרי כאן זו הממלכה המאוחדת, כמו בבלפסט, והכל מרגיש לי נורא מוכר. זה היה יכול להיות הבית שלי. אולי אני אעבור לכאן?"
"אני דווקא אוהבת את הבית שעשינו לנו בברלין," אמרה א'. כמישהי שבמשך חודשים לא פשוטים למדה על בשרה מהם חיים ללא בית, אם יש מי שנראית כאדם שמצא את המנוחה והנחלה זו היא. "השכונה שלנו היא בית, ולפעמים אני מרגישה שלצאת מהשכונה זה כמו לעבור לעיר אחרת. יש לנו סביבנו כל מה שאנחנו צריכים, את החברים שלנו, גן הילדים, בתי הקפה." מדהים אותי איך תוך זמן כל כך קצר היא מצאה לה את הבית שכל כך חיפשה, ואת האושר שכל כך הגיע לה. במקרה היא מצאה אותו בברלין.
ואני? איפה הבית שלי? בעשור האחרון ירושלים הפכה להיות הבית, ואני אהבתי אותה מאוד. ואילו עכשיו המחשבה לחזור אליה היא כמעט בלתי נסבלת. מצד שני, מעולם לא הרגשתי כל כך עקורה כמו בחודשיים האחרונים. דבלינאית זו אולי שם מוצלח לבלוגרית, אבל הרי מעולם לא באמת הרגשתי כזאת. אני לכל היותר אורחת, שקיבלה הזדמנות להציץ לאירים בחלון.
כשחזרתי אמש לדבלין אף אחד לא חיכה לי בשדה. גם לא בדירה. אבל האינטרנט חיכה לי, וסופסוף יכולתי לנהל שיחה של יותר משתי שניות עם K (היו בעיות וויי-פיי בדירה ששכרנו. מבאס). "נמאס לי כבר להיות הומלס," בכה K בייאוש מצדו השני של הקו, אחרי כמעט חודשיים של נדודים בין ספות ומיטות זרות. הוא עובד כמו חמור במחנה קיץ, והבית נורא חסר לו (וגם שעות שינה). "אבל כשאת מגיעה לארץ ביום רביעי את ישר באה לבקר אותי. נכון?"
נכון, נשמה שלי. כי הבית שלי הוא בעצם היכן שאתה נמצא…
איזה פוסט יפה
אהבתיאהבתי
הבאת אותי לדמעות. אוהבת אותך כל כך!
אהבתיאהבתי