כל-בו Dunnes ולוחמי האפרטהייד

הפוסט הזה של Stoneybatter & Smithfield People's History Project הפיל אותי הבוקר, אז אני חייבת לשתף אותו כאן. הרבה מחשבות מתרוצצות בראש אחרי הקריאה – על אפרטהייד, חרמות, מחאה שקטה ו"אלטרואיזם". אז עבור שלושת קוראי הבלוג הנאמנים אני מצרפת כאן את תרגומו. את הפוסט המלא תוכלו לקרוא, כאמור, בעמוד הפייסבוק של הקבוצה.

"ב-19 ביולי 1984, סירבה מרי מאנינג בת ה-21, קופאית של חנות הכל-בו Dunnes ברחוב הנרי, להעביר בקופה פירות שיובאו מדרום אפריקה של משטר האפרטהייד. בכך מרי מילאה את הוראות האיגוד המקצועי אליו השתייכה שלא לטפל בסחורה מדרום אפריקה. מרי הושעתה מיידית מעבודתה, ובתגובה עזבו יחד איתה תשעה עובדים נוספים את החנות.

apartheid2

"מקרה זה היה תחילתו של מאבק ארוך ומר: העובדים הצעירים נתקלו בקשיים אישיים רבים ובהתעמרות מצד ההנהלה, עמיתיהם לעבודה וכן מהמדינה. אך העובדים דבקו בעקרונותיהם בהפגנת סולידריות אמיצה ומרשימה וזכו לגיבוי של איגוד העובדים שלהם, ובסופו של דבר עמדתם הובילה לחרם על ייבוא סחורה מדרום אפריקה של משטר האפרטהייד לאירלנד. בשנת 1990, לאחר שחרורו מהכלא, ביקר נלסון מנדלה באירלנד וציין לשבח את העובדים על דבקותם מעוררת ההשראה בעקרונותיהם.

apartheid1

"אתמול חשפה מועצת העיר לוח זכרון מחוץ לחנות Dunnes ברחוב הנרי בעיר. הלוח מנציח את שמות אחד-עשר העובדים והעובדות שנקטו עמדה אמיצה ואלטרואיסטית זו נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ושבתו במחאה."

apartheid

נו?

כל כך הרבה שאלות ותהיות. מה איכפת לה למרי דאנינג הזאת ממקום שלא הייתה בו ואנשים שמעולם לא פגשה? ומה כבר יש לה להפסיד – עבודה מסריחה כקופאית בסופר? ולא קצת הגזימו שם – לוח זכרון? ברצינות?! ומצד שני… האם בסופו של דבר לא נפל משטר האפרטהייד? וכיצד יכולים אנשים בלב שלם לתמוך כלכלית במשטר מסואב כל כך? האם חרם ציבורי – הכלי הזמין ביותר לאזרח מן השורה – אינו הגיון פשוט?

החיים באירלנד מעמידים בפני בזמן האחרון מראה, וקשה לי להמנע מלהסתכל בה ולחשוב על החיים שלי כאזרחית מדינת ישראל. ובימים אלה, בהם הקריאות לחרם על ישראל הם כבר עניין שבשגרה, זה גורם לי לחשוב. האם אני, כאזרחית ישראלית, תומכת בחרם כלכלי על המדינה שלי? ואפילו חרם אקדמי שישפיע ישירות עלי – כאקדמאית ישראלית באירלנד? ברור שלא. האם אני חושבת שמדינת ישראל נוקטת במדיניות אפרטהייד, או לכל הפחות מדיניות של אפליה כלפי האוכלוסיה הערבית הישראלית והערבית הפלסטינית? ברור שכן. אז איפה זה משאיר אותי?

כן, חיבתם של האירים למארטירים וקידוש פעילים היא דבר ידוע, ועל כן לוח הזיכרון הזה לא מפתיע. וקל מאוד להגיד למישהו שאינו צד בסכסוך שלא ידחוף את האף הגדול שלו לעניינים לא לו; מה הם כבר מבינים? הם הרי שומעים ומכירים רק צד אחד, לא? ("לפני שאתם ממהרים לשפוט אדם, נסו לצעוד בנעליו", כדברי מחלקת ההסברה של שגרירות ישראל באירלנד). ובכל זאת, חוץ ממאבק מזויין שאינו לגיטימי בעליל, מה נשאר לאזרח הפשוט לעשות מול עוולות העולם?

אז… האם עוד 20 שנה נראה לוח זכרון לסטודנטים שיצאו במחאה מהרצאתו של מרצה ישראלי ב-UCD?

מודעות פרסומת