הנארטיב. הו, הנארטיב

היום לפני 99 שנים, ב-12 במאי 1916, הוצא להורג ג'יימס קונולי על חלקו במרד הפסחא של 1916. קונולי פיקד על בריגדת דבלין במהלך המרד, שנפתח באקט הסימבולי של הקראת הצהרת העצמאות של המורדים בידי פטריק פירס על מדרגות בית הדואר הראשי (GPO), שעומד (ומתפקד) עד היום ברחוב או'קונל. קונולי (שחתימתו מתנוססת על ההצהרה) ושאר המורדים נכנעו כעבור כמה ימים ונשפטו בידי השלטונות הבריטיים. הוא, שאר החתומים, ועוד רבים אחרים הוצאו להורג בדבלין בימים שלאחר המרד.

Cםממםךךט Easter_Proclamation_of_1916

מעניין להתבונן מהצד בהכנות לקראת ציון שנת המאה למרד באירלנד, ולשרטט בדמיוני את הקווים המשיקים בין הנארטיב הישראלי-ציוני והנארטיב האירי-רפובליקני – על אף ההבדלים הרבים והנסיבות השונות עד מאוד. קומץ הגיבורים שלחמו כנגד כל הסיכויים; המאבק על שחרור המולדת; המרטיריות ומגש הכסף. אך בולטת לא פחות היא ההתעלמות המוחלטת מההכרה שיש צד אחר לסיפור. אבל ככל שחולפות השנים נשמעים גם קולות אחרים, שמבקשים לשלב ב"נארטיב" את הפרספקטיבות האחרות והנארטיבים האחרים, ומבקשים לצבוע את השחור והלבן בעוד צבעים. הקולות האלה מתגברים לקראת חגיגות המאה, ושואלים את השאלה המאיימת לתקוע סיכה בבלון האתוס הרפובליקני: האם כל זה היה הכרחי? האם לא הייתה דרך אחרת?

ישנם לא מעט שמאמינים שהמרד של 1916 פתח את הדלת למאבק המזויין והאלים שאיים להטביע את אירלנד במשך עשרות שנים. ישנם גם כאלה המאשימים את קונולי, פירס והשאר בבגידה של ממש, על כך שבחרו לממש את התוכניות למבצע הצבאי גם כשהמיליציות האחרות בחרו שלא לפתוח במאבק וזנחו את אותה תוכנית ממש. ההרס הרב שזרעו בדבלין וההרג של אזרחים וחפים מפשע לא עזרו לתדמית של המורדים אז, בזמן אמת, וגם לא עכשיו, 99 שנים מאוחר יותר; ויחד עם זאת, רבים בוחרים להתעלם מהצדדים האלה ולהאדיר את הנארטיב. וזה לא שאין מה להאדיר: השלטונות הבריטים ששפטו את המורדים במשפט צבאי מהיר והוציאום להורג הם אותם שלטונות שסירבו להתייחס לפעילי הIRA כאסירים פוליטיים בשנות ה-70' וה-80'; ולא קשה להתווכח עם זכותו של עם לריבונות על אדמתו (לא כך?), ולקבל בהבנה את הדרישה האירית באותם ימים ל-Home Rule. ובכל זאת.

נזכרתי בכל המחשבות האלה מחדש כשראיתי היום את הפוסט של Stoneybatter & Smithfield People’s History Project. הרחובות שסביב הבית שלנו היו באותם ימים שדה קרב, והיום כל כך קשה לי לדמיין את זה; ומצד שני, גם בירושלים קשה לי לדמיין את הרחובות שסביבי כשדה קרב. מאז ומעולם היכרתי את ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, וקשה לי לדמיין מציאות אחרת כשאני הולכת לסרט בסינמטק.


אתמול כשהלכתי הביתה חלפתי על פני ה-GPO. בחלון הפונה לרחוב, כיד זיכרון למרד, ניצב פסלו של קו חולין (Cú Chulainn) – האכילס של המיתולוגיה האירית – כשהוא קשור לסלע. קו חולין היה לוחם אמיץ ובלתי מנוצח, עד שבקרב הצליח יריבו לנעוץ בו את חניתו ולפצוע את קו חולין אנושות. בעודו גוסס קשר עצמו קו חולין הגיבור לסלע, כדי שיוכל למות בעמידה ולא לרגלי אויבו.

Connolly Cuchulain_at_GPO

ג'יימס קונולי נפצע אנושות בקרבות המרד. לאחר הכניעה הוא הוצא מה-GPO על אלונקה, ונלקח למטה השלטון הבריטי ב-Dublin Castle. כמה ימים לאחר מכן הוא הוצא להורג בחצר כלא Kilmainham, כשהוא קשור לכיסא.

מכאן והלאה זה הכל נארטיב.

המורדים לאחר כניעתם, מחוץ ל-GPO. קונולי שוכב על האלונקה שמונחת לרגליהם (Stoneybatter & Smithfield People's History Project)

המורדים לאחר כניעתם, מחוץ ל-GPO. קונולי שוכב על האלונקה שמונחת לרגליהם
(Stoneybatter & Smithfield People's History Project)

מודעות פרסומת