ה' זה היפסטרים

אוף, גלגלו את עיניכם מעלה. היפסטרים. נראה שכל עיר בעולם שמכבדת את עצמה כבר עברה את מכסת ההיפסטרים שהוקצתה לה, ודבלין איננה יוצאת מן הכלל. כמה היפסטרים כבר יש פה? ואיך עוד נשארו מספיק אופניים לכולם? ואיך כולם מצליחים לגדל זקנים כאלה ארוכים בין-לילה, ומאיפה צצות כל המבשלות-בוטיק האלה להשקות את כולם? והאם נשאר מישהו בדבלין בטווח הגילאים 12-45 שאין לו קעקוע?

inobsession.com

inobsession.com

כאן מאכילים היפסטרים, אבל לא רק.  The Fumbally

כאן מאכילים היפסטרים, אבל לא רק. The Fumbally

מצד אחד, נראה שכולם מייחלים למותו של ההיפסטר. ומצד שני, נדמה לי שלולא בואם של גדודי המזוקנים נטולי הגרביים לדבלין, לא היה לי לאן ללכת לשתות קפה. Brother Hubbard, Slice, Kaph, Clement & Pekoe – כולם מקומות היפסטריים בעליל. גם מהפכת האוכל הטוב במחירים זולים (יחסית) היא תוצאה ישירה של תרבות ההיפסטרים, ואם לא היה לי את Jo’Burger, Crackbird או את My Meat Wagon לא היה לי איפה לאכול. ואם הייתי צריכה לשתות רק גינס במשך השנה הזו אין ספק שהיה לי מאוד משעמם. ואם לא היו בתי קולנוע אינדי כמו ה-Lighthouse לא היה לי איפה לראות את הדוקומנטרי החדש על קורט קוביין. ולא הייתי יכולה ללכת לקנות בפניז בקטע אירוני. ראבאק! אז מה זה עושה אותי?

אבל האמת היא שלמרות כל הדברים האלה שההיפסטרים הביאו איתם, דבלין עשתה את צעדיה הראשונים בכיוון ההיפסטריות יפה מאוד בלעדיהם. מודעות סביבתית, למשל: באירלנד ממחזרים כבר כמה שנים טובות באדיקות, ומחוץ לערים השימוש החוזר בפסולת אורגנית כקומפוסט הוא פשוט חלק מהחיים בחווה. דיאטות טרנדיות ואוכל שיודע מאיפה הוא בא? ניצני תרבות האוכל ה-locally sourced היו כאן כבר מזמן; אולי זו מנטליות של כלכלת אי שהייתה כאן ממילא, אבל המגמה הזו בהחלט קיבלה רוח גבית בעקבות המשבר הכלכלי. תמיכה במגדלים ועסקים מקומיים הפכה פתאום לצורך, ולא רק טרנד (שהתגבר בעקבות מקרה של מציאת בשר סוס במוצרים שנמכרו ברשתות הגדולות, ולפתע צמד המילים fully-traceable החלו להופיע בקביעות על אריזות של מוצרי בשר ובתפריטים). ואמנם צמחונות נחשבה מחלה ממארת עד לפני כמה שנים, אבל היום כל תפריט יודע לפתות גם את הטבעונים, גם את הפלאוליתים וגם את שונtי הגלוטן. והאופניים? גם הסחים הגדולים ביותר משתמשים ב-dublinbikes, מערך השכרת האופניים של עיריית דבלין, שקיים מ-2009. והאמת, שעל כל סניף של רשת מזון מהיר ברחוב אני יכולה לספור שלוש צ'יפרז עצמאיות, ועל כל סטארבאקס ארבעה בתי קפה; ובלא מעט מהפלאפליות שצצו כאן תמצאו בכלל מהגרים מלבנון. אז ההיפסטרים לא המציאו פה את הגלגל.

קונור מקגרגור, מתאגרף אירי וסלב מקומי. אם זה לא פוסט-היפסטריזם אני לא ידועת מה כן

קונור מקגרגור, מתאגרף אירי וסלב מקומי. אם זה לא פוסט-היפסטריזם אני לא ידועת מה כן

ובכלל, נראה שההיפסטריות עברה כבר מזמן את השיא, וברוב המקומות שציינתי לעיל כבר לא תמצאו בכלל היפסטרים. נראה שתרבות השוליים הזו זלגה כבר מזמן אל המיינסטרים, ומהדבלין שנראתה לי פעם כקולוניה של היפסטרים נשארו רק ניחוחות קלושים של אירוניה מודעת לעצמה. ואולי בעצם רוב ההיפסטרים, כמו סתם אירים טובים, היגרו לשורדיץ' או לוויליאמסבורג ורק מורשתם נשארה אחריהם. שהרי תרבות אלטרנטיבית תמיד הייתה כאן בדבלין, אבל נדמה לי שמעולם היא לא חובקה ואומצה כך על-ידי המיינסטרים כמו ההיפסטריות הידידותית-למשתמש. פתאום כולם רוצים מאצ'ה לאטה בכוס מתכלה.

ולכן דבלין כקולוניה היפסטרית היא רק מראית עין, והיחידים שאולי עדיין לא מודעים לעצמם הם העובדים בסניף Urban Outfitters שבטמפל בר, שכובעי בלוסום וסקיני ג'ינס גבריים הם כנראה חלק ממדי העבודה שלהם. ובכלל, ההיפסטריות אולי מתה, אבל תקליטי ויניל וצנצנות ריבה מזכוכית הם מוצרים שאינם מתכלים; אולי זוהי דרכה של האנושות להתמודד עם כמויות הזבל שאנחנו מייצרים.

מודעות פרסומת