Vintage Cocktail Club (דבלין 2)

 עוקבי הבלוג הנאמנים בוודאי יזכרו שאי שם בדצמבר רציתי וקיבלתי קוקטייל מנהטן טוב. ה-Drury Buildings הוא אמנם מקום ראוי והמנהטן שלהם מכובד בהחלט, אבל האמת היא שהגענו לשם סתם במהלך שיטוט ברחוב. קדם לאותו אירוע מחקר מקיף שערכנו K ואנוכי בעניין ברי קוקטיילים, והמסקנות היו שהרציני מכולם (hands down) הוא ה-Vintage Cocktail Club. אבל מאז לא עשינו עם המידע הזה כלום (חוקרים מתחום מדעי-הרוח אינם מצטיינים במחקר יישומי, זה ידוע).

לפני כמה ימים בא לבקר אותנו Ed, כל הדרך ממנצ'סטר, והיה כיף מאוד. ערב אחד הלכנו להקרנה של הסרט החביב The Irish Pub; סרט דוקומנטרי שאמנם אין לו אמירה ברורה, אך הוא מצייר בחינניות קווים לדמותו של הפאב האירי: מקום שבו שיחה טובה היא ערך עליון, שבאים אליו להפגש, להתעדכן, ולפעמים אף לברוח מהבדידות. וכמובן, הגינס. גינס, גינס, גינס.

אחרי שהוקרן הסרט התקיים פאנל שעסק בסוגייה: הפאב האירי – לאן? ובו כל הפאנליסטים היו בעלי ברים, גאסטרו-פאבים ודרינקיות היפסטרים. כלומר, כל מה שלא הופיע בסרט וכל מה שלא עולה לראש כשחושבים על "פאב אירי". הפאנליסטים דיברו על מהפכת בירות הבוטיק וחינוך הקהל האירי שלא מבין מה טוב בשבילו, ושצריך ללמד את ההדיוטות שגינס זה אאוט ובירת כוסברה במהדורה מוגבלת זה אין. לא שיש לי בעיה עם בירה כוסברה (כלומר ספציפית עם כוסברה יש, אבל לא עם הקונספט של בירת בוטיק), אבל היה משהו בהם קצת מטיפני ומעצבן. הם התמרמרו על ה"פאב האירי" כמוצר ייצוא משועתק (ואין כל ספק שמטאלין ועד נתניה, פאב אירי זה must בכל עיר) וכעסו כשאמרו עליהם שהמקומות שלהם הרגו את הפאב האירי, כי לטענתם הם בעצם מספקים את אותה החוויה שהועברה בסרט: שיחה, מפגש, קטעים וצחוקים. בסדר, אני אזרום איתם. הפאנל התקיים, בכל אופן, מעל כוסות פיינט מלאות נוזל שחור עם קצף לבנבן למעלה. לא אגיד שמות.

אז בעיר מופרעת שבה האולד-טיימרז וההיפסטרים רבים ביניהם על הבירה של מי יותר שחורה או יותר אורגנית, כמה מקום כבר יכול להיות לקוקטיילים?

בערב סתמי באמצע השבוע, הטמפל בר הוא מקום הומה אדם ולפרקונים. כל התיירים מכל העולם (וגם לא מעט מקומיים, למען האמת) זורמים לבכחנליה-central הזה, נשפכים החוצה מהפאבים תוך כדי ניפוץ בקבוקי Bud light ושירת מולי מאלון קולנית. לכן התפלאתי מאוד כש-K לקח אותנו דווקא לשם. אבל אנחנו חלפנו על פני כל הבלגן הזה וחמקנו אל רחוב צדדי. בקצהו של הרחוב עצר K מול דלת שחורה בבניין ללא חלונות. שום שלט לא היה עליה, ו-K צלצל בפעמון שמשמאל לדלת. כעבור דקה ארוכה נפתחה הדלת, ובחורה חייכנית הזמינה אותנו לעלות במעלה המדרגות החשוכות מחופות השטיח העבה.

ברים בדבלין

איך לתאר את ה-Vintage Cocktail Club? תחשבו בורדל במערב הפרוע, רק מהסוג היוקרתי יותר. המנורות הן שנדלירים, הכיסאות הם כורסאות ענתיקות, הקירות מחופי טאפטים פרחוניים והכוסות קריסטל (טוב לא באמת, אבל בהחלט נראה כך). התאורה הרכה, כוסות הפרוסקו על חשבון הבית והמלצרית החייכנית והמתרפקת שלנו גרמו לנו להרגיש מה שככל הנראה כל בורדל אל"ף-אל"ף אמור לגרום לך להרגיש: אני הולכת להוציא כאן את מיטב כספי ואני הולכת להנות מזה!

ברים בדבלין קוקטיילהתפריט הארוך מכיל קוקטיילים מהמאה ה-14 ועד ימינו, לפי תקופות ולפי סוגים; שני הפלצנים הבלתי-נלאים שלי אתגרו את המלצרית בתהיותיהם והתלבטויותיהם, וזו מצידה עמדה יפה באתגר וסיפקה להם הפתעות כמו Lamb’s Am’s (רום, משמש תפוח ורובארב, מיץ הדרים, סירופ סוכר) או Bittered Sling (קוניאק, ביטר, סוכר וג'ינג'ר אייל), שהיו נפלאים ומדוייקים. ואני? אני קיבלתי את המהנטן שלי בגביע בגודל של גיגית, ו-K הריח ונפל אחורה מאדי האלכוהול שהכו בו. המנהטן היה מצונן מספיק, מתוק במידה, יבש כראוי ויפה כמו שרק קוקטייל קלאסי יכול להיות.

לכל הקוקטיילים מחיר אחיד של €11.95, ולמרות שזה לא זול מדי זה גם לא נורא. שלי היה כל כך גדול שנאלצתי לשתות אותו בסבלנות במשך כל הערב. K ו-Ed דווקא המשיכו לסיבוב שני, והיה תענוג להעביר שם ערב ארוך בקשקושים על עניינים ברומו של עולם. K בכלל פזל לעבר רשימת הוויסקי, אבל בגלל שהוא גזר על עצמו פסח הוא נאלץ לוותר (על המצוד אחר המצות ברחבי דבלין אספר בפעם אחרת).

20150406_224228

כשתלכו – ואתם תלכו! – רצוי להזמין מקום מראש, ולקחת את הזמן כדי להנות מהמשקה המוקפד שלפניכם. כאן אולי לא תשקעו בשיחה על הבר עם שכן, לא תדסקסו את השיטות הטובות ביותר לטיפול בגזים אצל עגלים ולא תבלעו שבעה פיינטים של גינס. אבל אין ספק שזו דרך לא פחות מוצלחת להנות.

Vintage Cocktail Club

15 Crown Alley, Temple Bar, Dublin 2

להזמנות: book@vccdublin.com

מודעות פרסומת