ד' זה דיור (משבר ה-)

אני חושבת שלא קל להיות סבא שלי. אחת לכמה חודשים אנחנו מנהלים את אותה שיחה קבועה, שמתחילה ב"אוי מאמאלע, כמה הייתי רוצה לעזור לכם לקנות דירה", ומסתכמת בכך שאני היא זו שמנחמת אותו. אין ברירה סבא, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דירה, גם עם העזרה שלך. ושל אבא ואמא. ושל המשכורות של שנינו ושל כל החסכונות שלנו. בימים כתיקונם (כשאנחנו בירושלים ולא בדבלין), אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו שוכרים איפשהו באזור מרכז העיר, ותמיד קרוב לתחבורה ציבורית: ההגעה אל וממקום העבודה מהווה שיקול חשוב וסביבו אנחנו קובעים את מקום מגורנו, יחד עם השיקול של גובה שכר הדירה, כמובן. וכדי להמשיך לחיות כך אין לנו ברירה אלא להמשיך ולשכור: לצערי אפילו מכירת הכליה שלי לא תקרב אותי לרכישת דירת שלושה חדרים במרכז העיר ירושלים, ומצד שני בית במעלה מכמש ממש לא בא בחשבון.

האמת? זה לא כל כך מפריע לי כמו שזה מפריע לסבא שלי. האובססיה של רוב הישראלים לבעלות על דירה (או אם אפשר, לבעלות על צמוד-קרקע-עם-גינה) קצת פוסחת עלי בשלב זה של חיי, כי למרות האקסיומה שלשכור דירה זה "לשרוף כסף" אני עדיין חיה באמונה שלמה שכשאין כסף פשוט לא קונים (מין קונצפט אקזוטי כזה, אני יודעת). ובכל זאת עבור רבים מאתנו הבעלות על הבית היא ערך עליון, ואני ממש לא מזלזלת במי שמרגיש כך; וכך גם כאשר מחירי הדירות (שעלו בישראל בשנים האחרונות ב-55%) ממשיכים להיות בלתי ריאליים עבור האדם העובד הממוצע, נדמה ששינוי תפיסתי באשר ללגיטימציה של חיי שכירות בישראל עדיין רחוק מאתנו.

על ההשוואות הרבות בין החברה הישראלית והחברה האירית אפשר לכתוב ספר שלם, אם לא כמה. אבל תמיד עניין אותי במיוחד היחס בחברה האירית אל בעלות על נכס – יחס שרבים מגדירים אותו כ… אובססיה. "זה מוטבע לאנשים במוח: אם יש לך כסף, תשקיע אותו במלט ולבנים," אומרת פיפה אוקונור, סלבריטי מקומית סוג ד' בראיון. "זה נכנס גם לי לראש ועד עכשיו אני לא יודעת למה. אין לי מושג למה כולנו אובססיביים כל כך לגבי קניית בית." זוהי רק דוגמא אחת, אבל באירלנד ניתן לשמוע לא מעט קולות דומים: ניכר שהאירים יודעים שהם אומה אובססיבית לגבי בעלות; או לפחות כך אומרים להם. "כאן באירלנד לכולם יש אובססיה לקניית בית" כותבת הלנה וולף, "אני חושבת שזה בגלל שהיינו עם תחת כיבוש."*

eviction אירלנד

כוחות משטרה מפנים משפחה אירית מביתה במחוז מאיו, 1886

או, הנה נכנס הנאראטיב. לא מעט אירים משוכנעים שהאובססיה הלאומית היא אפקט ישיר של השלטון הבריטי באירלנד. "יש לזכור שאירלנד הייתה תחת שלטון קולוניאלי במשך יותר מ-800 שנים," כתב דירקטור האגודה האירית לחסכונות ומשכנתאות במאמרו משנת 1999, "תקופה שבמהלכה האוכלוסיה האירית המקומית באזורים רבים נושלה מנכסיה, ורבים הפכו מבעלי קרקעות לאריסים. מצבם הורע במאות ה-18 וה-19 לנוכח גל פינויים (evictions) משמעותי כשרבים לא עמדו בתשלום של דמי שכירות מנופחים. כתוצאה מכך התפתח באירלנד רצון משמעותי לדיור עם בטחון." עם העובדות ההסטוריות קשה להתווכח, וכך גם עם תחושת הבטן של הכותב (אחרי הכל, הוא לא מפנה למראי-מקום רלוונטיים, אז זה מאוד אימפרסיוניסטי): במשך מאות שנים מנעו מאתנו בעלות, ולכן כיום אנחנו אובססיביים. אבל השאלה היא: האם האובססיה הזו אכן קיימת, או שמא מדובר במיתוס?

כשהמאמר הנ"ל נכתב בשנת 1999, אירלנד הייתה מבין המובילות באיחוד האירופי באחוז בעלי הנכסים במדינה: ב1991 ל-80% מהאוכלוסיה היה נכס בבעלותם – אחוז השיא של אירלנד, ומספר גבוה בהחלט. המספרים תאמו את המיתוס, והמיתוס תאם את המספרים: האירי הממוצע ממש לא שוכר.

העניין הוא, שיכול להיות שאותו קשר מיסטי שהאירים מעידים על עצמם שהם חשים לגבי אדמתם לא היה ולא נברא. עם מספרים קשה להתווכח, והמספרים הגבוהים אכן מצביעים על כך שעד שנות ה-90 רוב האירים נהגו לקנות את האדמה (או את המרצפות והלינולאום) עליה הם חיו. אבל סביר להניח שהם עשו זאת לא (רק) כי הם רצו, אלא (בעיקר) כי הם יכלו: המספרים הגבוהים של בעלי נכסים נעוצים במדיניות הממשלה בתחילת דרכה של הרפובליקה הצעירה.

מקריאת המאמר המרתק של מישל נוריס אפשר לראות שבאותם ימים הממשלה עשתה לא מעט כדי לעזור לאזרחיה להשיג בעלות על נכס: הלוואות ממשלתיות לרכישה, הטבות מס ותמיכה באמצעות מענקים לבעלי נכסים (תמיכה בשיעור שהמשיך לעלות בהדרגתיות במשך כמה עשורים), בניית אלפי יחידות דיור, תוכנית משכנתאות של עד 95% בריבית נמוכה והחזרים נוחים (SDA loans), ועוד כל מיני דברים שאני לא מבינה בהם בכלל. למעשה, עד שנות ה-80 רבים באירלנד הכפרית בכלל לא נזקקו למשכנתאות מעבר למענקים הממשלתיים (home owners grants), והם בנו בתים על אדמה זולה (או שניתנה בחינם) במו ידיהם, תוך צמצום עלויות מקסימלי.

היברניה הנאווה (אירלנד) מקבלת את הרפורמה של בריטניה ומפנה עורף ל-Land League האירית. האיור התפרסם בעיתון האנגלי Punch בשנת 1881

היברניה הנאווה (אירלנד) מקבלת את הרפורמה של בריטניה ומפנה עורף ל-Land League האירית. האיור התפרסם בעיתון האנגלי Punch בשנת 1881

אבל הטוויסט בסיפור הזה נובע דווקא ממשהו שקרה בטרם נולדה הרפובליקה. בסוף במאה ה-19 היו רוב הקרקעות באירלנד מרוכזות בידי מיעוט אריסטוקרטי פרוטסטנטי ופרו-בריטי, בעוד שרוב האוכלוסיה – קתולית, אגררית וענייה ברובה – נותרה במעמד של אריסים ללא בעלות על אדמתם. על רקע המתח בין האוכלוסיה הקתולית לשלטון והתחזקות הקריאות להשתחררות מעול השלטון הבריטי, העבירה הממשלה סדרה של רפורמות שאפשרה לאירים לקנות את האדמה החקלאית החכורה, ואף סיפקה לשם כך הלוואות. וכך כשהחלה למעשה ממשלתה של "המדינה האירית החופשית" את דרכה ב-1922, 58% מהקרקעות כבר עברו לידיהם של האירים הקתולים שיכלו רק לחכור אותן בעבר; לראשונה בהסטוריה המודרנית הייתה רוב אדמת אירלנד בבעלותם של האירים עצמם – וזה קרה דווקא בזכות הבריטים.

נדלג בחזרה לשנת 1991, שנת השיא של אחוז בעלי הנכסים באירלנד בה רוב האירים הם בעלי הבית. בעוד כמה רגעים הכל יתפוצץ, וקצת יותר מעשרים שנה אחר כך המספרים האלה ירדו ביותר מ-10% אחוז. כיום אירלנד נמצאת באזור המממוצע האירופי (67% בעלי נכס בקרב מדינות ה-EU15), אבל בעוד ששאר מדינות האיחוד חוות עלייה באחוזים האלה, באירלנד הם ממשיכים לרדת.

אם האובססיה הזו אכן קיימת, המספרים כיום לא משקפים זאת; ומצד שני, אם האובססיה היא רק מיתוס, מדוע צועקים כאן על משבר דיור?

אז האמת היא שברור שכולנו, אירים וישראלים כאחד, מעדיפים לקנות בית מאשר לשכור אותו. אבל העובדות בשטח מראות שהאירים קונים הרבה פחות, ושוכרים הרבה יותר: מפקד האוכלוסין האחרון (בשנים 2006-2011) הראה עלייה של 47% במספר האנשים החיים בשכירות באירלנד. אם למדו פה משהו מהמשבר הכלכלי של העשור הקודם, זה שמישהו צריך להיות המבוגר האחראי שסוגר את הברז: למי שאין כסף, שלא יקנה בית. הבנק המרכזי, בתפקיד האיש הרע, הודיע בסוף 2014 שמעתה קונים חדשים יוכלו לקחת משכנתא של עד 90% – אבל רק לסכומים של עד 220,000€; מכאן ומעלה אחוז המימון המקסימלי יעמוד על 80% בלבד. הכל טוב ויפה ואחראי עד מאוד, אבל האזרחים מתרעמים: אם אתה חי בדבלין או דבלין רבתי – בהצלחה עם למצוא דירה בפחות מ- 220,000€.

ואיפה כאן משבר הדיור? מעמדה הבלתי-מעורער של דבלין כמרכז של הכל באירלנד הופך את הצורך לחיות בה לקיומי. קשה לערים האחרות להתחרות בה בכל מה שנוגע למקומות עבודה, השכלה גבוהה, תרבות וקוסמופוליטיות. אלו שלא גרים בדבלין – ואני מכירה כמה משוגעים שחיים בערים כמו גולוויי, קורק ואפילו אניס – נהנים אולי מדמי שכירות נמוכים, אבל קשה להם מאוד למצוא עבודה, ועל תרבות או בילויים עוד אפשר להתווכח. וכששוק השכירות בדבלין מוצף כל כך ע"י שוכרים חדשים שנכנסים כל הזמן לשוק, עליית המחירים היא הרי בלתי נמנעת ללא התערבות של הממשלה: בשנה האחרונה מחירי השכירויות בדבלין עלו ב-14% (סה"כ 22% בשלוש השנים האחרונות), וההיצע הנמוך גם עושה את שלו. על כל דירה יש עשרות קופצים, שמוכנים לשלם מחירים מופרכים על חורים טחובים – כי אין להם ברירה.

אז מה למדנו? שבשוק השכירויות, דין דבלין כדין תל אביב (או ירושלים); שהצורך האמוציונלי בבעלות על נכס משותף לנו ולאירים, וכך גם אחוז בעלי הדירות מהאוכלוסיה (שעומד בישראל על קצת מתחת ל-70%); שהאירים אולי חושבים שהם אובססיביים לגבי קניית בית, אבל בתכל'ס הם מצביעים ברגליים ומתאימים את עצמם ליכולות הכלכליות הריאליות שלהם; ושאלא אם כן נזכה בלוטו / נקבל ירושה / נתחתן עם אוליגרך, כולנו תקועים במעגל נבזי ממנו קשה מאוד להשתחרר. אז תתעודד סבא – לפחות אנחנו לא עוברים לגור אצלך בבית. בינתיים.

* Helena Wulff, Dancing at the Crossroad: Memory and Mobility in Ireland (2007).

מודעות פרסומת