חנויות קטנות ומטריפות

פוסט אורח מאת אהוד ר.

דבלין, כמו כל עיר מערבית שוקקת מסחר וקפיטליזם, מלאה בחנויות. בלי לבדוק את הדוח הפיננסי הממשלתי אני מניח שאחד מסממני הצמיחה וההתאוששות מהמשבר של 2008 הוא זינוק במספר העסקים ובהיקף העסקאות שלהם, ובהתאמה גדילה בכמות הקונים בחנויות הללו.

אבל אני, אינני נהנה כל כך משיטוט בחנויות קמעונאות גדולות. אני לא אוהב במיוחד מותגים ובעיקר אני סובל מאורות ניאון מנצנצים, שלטי Sale ענקיים והתחושה שאתה פרט אחד בתוך עדר בקר ענקי ששועט לעבר המחלקות המוזלות. במילים אחרות, אני משתדל להימנע מחוויית השופינג המערבית הטיפוסית. לכן קל להבין מדוע אני אוהב את האלטרנטיבה בדמות חנויות קטנות ונעימות.

אפשר לחלק את החנויות, כפי שנכתב כאן בעבר, לשלושה סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא חנויות יד שניה. לעיתים זה נקרא Second Hand, אך פה ושם אפשר גם למצוא חנויות שקוראות לעצמן Pre-loved.

pre-loved

בעיניי, זהו שם מקסים שעוזר למכור את התחושה שאתה עושה צדק לפריט שבחרת. הסוג השני הוא חנויות צדקה, והמטרה שלהן היא למכור לך תחושה שאתה עושה צדק למטרה מסויימת — למשל סט. וינסנט עוסקים במאבק בעוני, ויש להם רשת חנויות ענפה ברחבי דבלין. הסוג השלישי הוא חנויות קהילתיות (Community Shops). למרות שבפועל הן פועלות במתכונת כמעט זהה לחנויות הצדקה, ההבדל המהותי הוא שהן מנוהלות למען הקהילה ועל ידי הקהילה, ואין עמותה כלשהי שמעורבת בניהול ואחזקת החנות.

בכל הפורמטים הללו הסחורה מנודבת על-ידי חברי קהילה או סתם זרים (כמוני) שלא רוצים לזרוק את הדברים הישנים שלהם לזבל. כלומר, זוהי תרומה נוספת לחברה: מיחזור!

שמות החנויות, באופן בלתי מפתיע, נגזרים משמותיהם של קדושים: סט. מארי, סט. וינסנט וכן הלאה. הישראלי המצוי על האי הירוק עלול להתבלבל ולחשוב שלעמותות הללו יש זיקה דתית כלשהי, אבל מהכרותי המועטה עם הפעילות שלהן, ישנה הפרדה בריאה שמאפשרת להן לעזור לעניים ללא הגבלת דת, גזע, מין, מוצא אתני וכן הלאה. בהרבה מרכזים קהילתיים ופעילויות של העמותות אפשר למצוא מהגרים מאפריקה, למשל, שאני בספק אם הם טרחו להתנצר כדי להנות מתמיכה כלשהי.

החנות של St. Vincent de Paul בשכונת Rathmines

החנות של St. Vincent de Paul בשכונת Rathmines

אבל סטינו מהנושא. אם בסופשבוע כלשהו בוחרים ללכת למסע קניות בין חנויות קטנות ומגניבות, ההיצע של הפריטים יכול לבלבל מבחינת השפע והמגוון. בחנויות שנמצאות באזור Monkstown למשל, אפשר למצוא ספרים עם כריכה רכה, נעלי נשים (במצב מעולה, כך היא הסבירה לי), ז'קטים לגברים, כלי מטבח, משחקי לוח, אנציקלופדיה או מכשיר להחלקת שיער (במצב רע דוקא). למרות שחיפשתי ספרים, מצאתי סט משקולות במחיר מגוחך של 20 אירו שהחלטתי לקנות, כי הרי כבר מזמן רציתי להתחיל להתעמל בבית. שילמנו, השארנו את המשקולות בחנות ועשינו סיבוב כדי לבוא עם האוטו. כל הסיבוב לקח יותר משעתיים, כי עצרנו גם בחנויות אחרות וגם אכלנו בדרך, ועדיין — כשנכנסתי בפעם השנייה זיהו אותי ומיד מצאו את המשקולות שרכשתי קודם לכן, למרות הבלגן העצום בחנות (ואולי הבלגן הוא בעצם חלק משיטה נסתרת כלשהי?).

נשים בצד את הדחף שלי לארגן להם את החנות, ונקדיש פסקה אחת לסגנון העיצובי. במקום לארגן את הסחורה בחנות לפי קטגוריה, כפי שעושים בחנויות וינטאג' או בחנויות מסחריות יותר, הפריטים מפוזרים פה ושם כדי לשוות תחושה ביתית לאורח במקרה הטוב; במקרה הפחות הטוב הפריטים דחוסים אחד על גבי השני כדי לנצל את שטח החנות בצורה אופטימלית, ובמקרה הרע (והנפוץ ביותר) אי אפשר לגשת לשליש מהסחורה מכיוון שפריטים אחרים חוסמים את הדרך. כך, למשל, לא הצלחתי להגיע למדפי הספרים באחת החנויות, ולוּ רק מכיוון שהיו 5-6 מדפים ריקים(!) שחסמו את הדרך. המדפים הריקים, אגב, הוצעו למכירה במחיר אטרקטיבי, אבל מה לעשות שאין לי שימוש למדפים ריקים בבית?

כפי שכבר הבנתם, השופינג החביב עליי הוא של ספרים יד שנייה, בעיקר פנטזיה, מד"ב וסיפורת קלאסית. בחנויות כאלו המחירים מגוחכים: ספר באירו אחד או שניים לכל היותר, ולפעמים 3-4 ספרים מאותה סדרה ב-3 אירו לכולם ביחד. הריח של הנייר מספר סיפור משל עצמו (כפי שהוכח מדעית רק בשנה האחרונה), ואם אתה בר מזל אז יהיו הערות שוליים או סימונים מעניינים של הבעלים הקודמים של הספר.

לסיכום, חויית השופינג בדבלין אינה שלמה אם אתם רק רוצים לבלות ב-Penneys וב-H&M. השווקים השונים מציעים הרפתקה אנתרופולוגית, וחנויות יד שנייה שמלאות בתקליטים, ספרי קומיקס, CD של מוזיקה משנות התשעים ו-כן, גם ספרים, ניתן למצוא בכל שכונה כמעט.

זה לא נעים לראות חנות סגורה (Simon Community Shop).

זה לא נעים לראות חנות סגורה (Simon Community Shop).

החנויות החביבות עליי ביותר נמצאות ברחוב Camden, משם אפשר ללכת ברגל לעבר Rathmines, שכונת מגוריי; שם יש מספר חנויות עם אווירה מוצלחת גם כן (אפילו אם אחת מהן זו חנות וינטאג' ולא חנות יד-שניה). אה, ולידיעת הקוראים: להתקשר לחנות ולשאול "האם יש לכם את הספר האחרון בסדרת <הכנס שם סדרה אהובה>?" לא עובד — אני מספר זאת מנסיון אישי. גם אם יש להם את הספר, העובדים כל-כך עסוקים במיון הבגדים שהתורמים השונים נותנים, כך שאין טעם לסמוך עליהם שיידעו מה יש במלאי. הכי טוב להגיע ולבדוק לבד!

מודעות פרסומת