יום השואה הבינלאומי, דבלין 2015

ביום ראשון בערב (25/1) הלכתי לביתו המפואר של ראש העיר דבלין ברחוב Dawson, שם נערך הארוע השנתי לציון יום השואה הבינלאומי. בטקס ארוך שנמשך יותר משעה וחצי קמו לנאום נשיא הרפובליקה ונשיאת בית המשפט העליון, שרים, שגרירים ומכובדים אחרים. היה מרתק משום שרוב האנשים שדיברו לא אמרו דברים מקוריים משלהם, אלא קראו מתוך מסמכים או כתבים רלוונטיים: שר אחד קרא מתוך אמנת שטוקהולם, עליה חתומה אירלנד, להנחלת לקחי השואה; שרה אחרת ציטטה מדברי סימון וייל. ילדים עלו בזה אחר זה והקריאו קטעים מתוך יומנים של ילדים מהמלחמה. וטראן ששירת בחיל האוויר הבריטי והשתתף בשחרור ברגן-בלזן סיפר בקצרה על חוויותיו. זו היתה הפעם הראשונה שאני חווה אירוע כזה שלא בארץ ושלא כחלק מאירוע של הקהילה היהודית בלבד, וזה פתאום גרם לי לחשוב.

שלושה ניצולי שואה חיים כיום באירלנד. שניים מהם עלו לבמה לספר את סיפורם על רגל אחת;  בתו של השלישי דיברה בשמו. שלושה ניצולים מתוך קהילה יהודית שמונה לפי הערכות שונות בין 600 לאלף חברים זה לא מעט, וגם אין לי ספק שכל אחד ואחת מאנשי הקהילה היהודית כאן בדבלין הוא עצמו בן למשפחה של ניצולי שואה, מכיר מישהו שהוא ממשפחת ניצולי שואה, או פגש ניצול שואה בשלב זה או אחר בחייו. אבל מה עם ארבעה וחצי מיליון האירים שחיים פה? ממי הם ישמעו על ה'שואה'?

בעצם, אין דבר כזה 'שואה'. זהו קונספט גדול מדי, מטורף מדי, בלתי נתפס. עוד כילדה היו לי בחיי שלוש מגירות נפרדות במוח לעניינים האלה: אצל סבתא דוני וסבא פנחס דיברו על "חוצלארץ" ואולי לפעמים על "מחנות" (עקורים; שווא בחי"ת כמובן), וכשבגרתי סבתא סיפרה גם על מלפפונים חמוצים בדבש שה'גוי' היה מביא למחבוא, וסבא על שלג סיבירי שהביא עמו שינה מתוקה. סבתא ברברה נפטרה לפני שהספקתי להתבגר, ובכל זאת ידעתי שהמילה "אושוויץ" היא מילה נרדפת לאווה, שהוא שמה של הילדה שהייתה מביטה אלי מהתמונות שעל הקיר. ובמגירה השלישית היו דברים כמו 'נאצים' (בחיים לא שמעתי את המילה הזאת מסבא, סבתא או סבתא ברברה), 'גרמניה', התמונה הזו של ילד מתגלץ' על קרש לתוך בור של גופות שראיתי פעם באיזה טקס כשהייתי קטנה, וכמובן המילה 'שואה': הדברים האלה שבמגירה השלישית היו דברים שבאו מבית הספר או מהטלוויזיה, או מטקסים אלו ואחרים, וכשבגרתי הוספתי לשם דברים כמו 'ועידת ואנזה' או 'ציקלון B' או 'מבצע ברברוסה'. ולא היה בין שלושת המגירות האלה כל קשר.

לפני כמה שנים התחלתי לעבוד ביד ושם, ובעל כורחי נוספו עוד מגירות. שמתי שם את הספסל מתחנת הרכבת בפירנצה עם המזוודות סביבו; ובמגירה אחרת את העגלה השכורה העמוסה ברהיטים, מתגלגלת בדרך לטיראספול; וגם את הנער שקופץ בריצה מהגשר אל הדנובה כשהכדורים שורקים מעליו; ואת המזח המוחשך עם הסירה שממתינה לצאת מלפקס לקורפו. וכל מגירה היא מגירה בפני עצמה, עם מדבקה משלה. ולפעמים הן מאורגנות בתוך מגירות גדולות יותר שנקראות '8 בספטמבר 1943' או 'בית כוכב-צהוב'; אבל לא יותר מזה. כי יותר מאקרו מזה זה כבר בלתי נתפס, והמוח שלי לא מסוגל להכיל. בשביל האדם הפשוט (לא ההסטוריון, ולא הפוליטיקאי) אין דבר כזה 'שואה'; יש אוסף של מיליוני חוויות, חיים, ארועים, זכרונות, כשלכל אחד מהם משמעות משלו. אחרת אי אפשר להבין כלום.

בטקס ביום ראשון המילים Shoah ו-Holocaust נאמרו פעמים רבות. הן נאמרו יחד עם צמד המילים הבלתי-נמנע never again, וגם וריאציות שונות של לזכור-ולא-לשכוח. האירועים בפריז הוזכרו לפחות פעמיים, ושגריר ישראל הזכיר שלא נשכח שגורלם של היהודים אינו בטוח אלא אם כן הם נשארים בגבולות מדינת-הלאום שלהם, וגם שהוא לא מבין איך אומה כל כך נאורה וגו'. ואני תהיתי לעצמי: בשביל מי עושים את כל זה? מהי מטרת האירוע הזה? בשביל לכבד את הניצולים שבאולם? בעבור ילדי בית הספר שהקריאו מעל הבמה שמות של נספים (ובקושי הצליחו להגות שם אחד נכון)? בשביל הפוליטיקאים (והרי אף אחד מהם לא הקריא דבר מקורי משל עצמו – שנראה לי דווקא יאה ומכובד)?

מטרת הארגון שבחסותו נערך האירוע, Holocaust Education Trust Ireland, היא לעורר מודעות לשואה באירלנד על מנת להלחם בתופעות של גזענות ואנטישמיות. וזו מטרה נעלה, והאירוע הזה הוא חלק מהתוכנית של HETI. אבל אם 'שואה' היא קונספט בלתי נתפס (ואני מניחה שהוא כזה לא רק עבורי, אלא גם עבור אירים רבים שלא יודעים אפילו לבטא 'אושוויץ' או 'טרזינשטט'), כיצד אפשר לעורר מודעות אליו?

זהו לא מאמר ביקורת על זכרון השואה ואופן הנחלת הלקחים ממנה באירלנד – רחוק מזה. זהו ניסוח (לא רהוט במיוחד, קצת קשה לי לכתוב היום) של מה שאני חושבת שהוא הלקח הגדול ביותר מאותם אירועים של לפני שבעים שנה ויותר: החמלה. לו רק היתה קצת יותר חמלה בעולם, דברים היו נראים לגמרי אחרת. וזהו שיעור שלמדתי לא מועידת ואנזה, ולא מתמונות אנונימיות של שלדים, ולא מנאומים מלאי פאתוס של שגרירים. זה שיעור שלמדתי מכל מגירה בנפרד. ולי הייתה הזכות ללמוד את זה מפיהם של סבא וסבתא; ואם לא מסבא וסבתא אז מפי הניצולה שבאה עד אליי למשרד שלי וסיפרה לי אישית; ואם לא ממנה אז מבתה; ואם לא מהבת אז ממכתב; ואם לא ממכתב אז מוידאו; ואם לא מוידאו אז מפתק. הייתה לי הזכות ללמוד על הצורך בחמלה מפתק.

כמדינה אירופאית, אירלנד היא קצת מקום מיוחד בהקשר השואתי. כאן יער הוא רק יער ולא מקום מסתור, ונהר הוא רק נהר ולא בית קברות (אם כי זה לא שחסרים פה קברי אחים – אבל זה קצת אוף-טופיק). ויחד עם זאת, במיקרו-קוסמוס האירי שבו יש רק שלושה ניצולי שואה, הזמן הולך ואוזל. וילדי בית הספר שכבר לא יזכו להביט לאותם מתי-מעט בעיניים גם לא ילמדו על חשיבותה של חמלה משעורי ההסטוריה על ועידת ואנזה. בישראל נפלה בחלקנו הזכות והם עדיין מתהלכים בינינו; אך הזמן באמת מתחיל להגמר. כולנו חייבים להספיק ללמוד מהם מהי חמלה.

מודעות פרסומת