א' זה אירית (זהירות: פרדוקס לפניך)

פעם אחת לפני כמה שנים ישבתי בתחנה המרכזית של גולוויי (Galway) וחיכיתי לאוטובוס לדבלין. סביבי חיכו נוסעים אחרים, והיו עוד כמה דקות להרוג לפני שהאוטובוס יגיע. זהו בדיוק פרק הזמן הנדרש כדי לעסוק בספורט הלאומי של אירלנד: לדבר. עם זרים. "את מטיילת?" שאלה אותי אישה צעירה עם ילדה (האירים תמיד מזהים כשמישהו הוא לא משלהם, והמסקנה הסבירה היחידה באתן שנים הייתה שאם אתה לא אירי אתה בהכרח תייר).

"לא בדיוק. הייתי ארבעה שבועות בקונמרה ואני חוזרת הביתה לישראל."

"ומה עשית בקונמרה?" המשיכה.

"למדתי אירית."

"באמת?" התפלאה האישה הצעירה; אכן מפליא שזרים טורחים לבוא עד לשם כדי ללמוד את השפה הזו. "אבל את יודעת, it’s a pity," המשיכה הצעירה, "after all the English did to us, and we still can’t speak our own language."

נשבעת לכם שהשיחה הזו התקיימה במציאות ולא נלקחה מתוך קומוניקט של שין פיין (מיד אחרי שהיא אמרה את זה עלינו לאוטובוס, ואני מיהרתי להוציא מחברת ועט ולרשום את החכמה הזאת). כל כך הרבה דברים עולים מתוך המשפט הזה, שנאמר כמובן באנגלית; אך יותר מכל הדהדה באוזניי התובנה שהאנגלית – על אף שאין לי כל ספק שזוהי שפת האם של אותה אישה – היא לא השפה שאותה היא מזהה כ-our own language. הכבוד הזה שמור לאירית, וכאן מצוי אחד הפרדוקסים המרתקים של החברה האירית המודרנית.

"אני מדבר כמה מילים". תלה את השלט הזה בחלון כדי שאחרים יוכלו לפנות אליך באירית.

אחרי חודש של טירונות Gaeilge בכפר בקונמרה (אזור במערב אירלנד, במחוז גולוויי) שכללה 8 שעות של שיעורי אירית בכל יום, באירית (cloisim Béarla! – אני שומעת אנגלית! – היתה המורה נוזפת בנו למשמע משפט שהתפלק בטעות בשפה הלא-נכונה), התחלתי לקבל מושג על המורכבות של השפה הזו והקונטקסט בו היא מתקיימת. הימים היו ימי הקיץ ואותו כפר היה רווי תלמידי תיכון, סטודנטים וסתם משוגעים לדבר שבאו ללמוד אירית בסביבה האותנטית של הגיילטאכט (Gaeltacht, אזור בו גרים דוברי אירית רבים והשפה האירית מוגנת בו כמו כלנית בשמורה של החברה להגנת הטבע). הכפר הקטן על שפת האגם היה (ועודנו) מקום אידיאלי ללמוד בו אירית, וכולם – מהקופאית בסופר ועד הברמן בפאב – הם דוברי אירית ילידיים. אבל באותו קיץ הרגשתי שהגעתי לסט של סרט הוליוודי עתיר-תקציב או לגיילגה-לנד, פארק שעשועים בו התימה היא שימור השפה המוזרה הזו (מה עוד? בשנה הבאה חופשה בקלינגון-ויל?), ושאוטוטו הבחורה שמכרה לי המבורגר תצא מהדמות שלה ותחזור לדבר אנגלית כמו אדם נורמלי. אבל כשהנחתי את הציניות בצד ראיתי שאני סתם סקפטית, ולאט לאט התחלתי להבין שברחבי הקונמרה חיים להם אנשים שבלילה באמת חולמים באירית. אבל הם מעטים.

אך מעבר לעובדה שמספר האנשים שחולמים בלילה באירית (או במילים אחרות: שאירית היא להם שפת אם, בין אם למדו אותה בבית ובין אם הגיעו לרמת שליטה מושלמת בשפה) הוא נמוך, מעניינת יותר העובדה הבאה: כיום אין ולו אדם בוגר אחד על הפלנטה הזו, שיודע רק אירית. לא קיים דבר כזה. אלא אם כן גידלו אותך במערה חצובה עמוק בתוך צוקי מוהר, אין שום סיכוי בעולם שלא נחשפת לאנגלית בשלב זה או אחר. עד לפני שני דורות בלבד עוד ניתן היה למצוא אנשים מבוגרים שהתקשו מאוד באנגלית, והעדיפו לדבר באירית; אבל מונו-גלוטים אמיתיים? זוהי חיה שנכחדה מן העולם.

אני חושבת שוב על האישה הזו מתחנת האוטובוס. אם היא לא מדברת אירית אלא רק אנגלית, מדוע היא מתייחסת דווקא לאירית כ"שפה שלנו", ועוד מצרה על העובדה ש"אנחנו" (האומה האירית) לא מדברים אותה? מהו פשרו של הקשר הכמעט-מיסטי שיש לאומה האירית עם השפה האירית?

התשובה הקיצונית יותר מגיעה מהכיוון הלאומני, כמובן. באותו קיץ בקונמרה פגשתי את B, כומר ישועי, שבא ללמוד אף הוא אירית. B גדל במחוז Fermanagh בצפון אירלנד, הגובל במחוזות הרפובליקה (אזור הידוע גם כ-“Bandit Country” על שום הפעילות של אנשי מחתרות מיליטנטיות כאלה ואחרות בתקופת ה"צרות"), וכנער קתולי בצפון אירלנד הפרוטסטנטית למד B את הקודים החברתיים של הפגנת הזהות שלו; אלה כללו, בין השאר, את השפה האירית. "היינו יוצאים לעיר ומשתמשים במילים שידענו באירית, דווקא, בקול רם, כדי שישמעו אותנו" אמר לי בראיון שערכתי עמו אז. "היינו צועקים סיסמאות של ה-IRA, כמו tiocfaidh ár lá ('יבוא יומנו'). השימוש באירית היה עבורנו סוג של מחאה."

ציור קיר עם ססמת ה-IRA בסטראבאן (Strabane), צפון אירלנד

ציור קיר עם ססמת ה-IRA בסטראבאן (Strabane), צפון אירלנד

B לא דיבר אירית ולא בא מבית דובר אירית, אבל בכך זאת ידע להשתמש בשפה כדי להפגין את זהותו כלפי חוץ: האירית, לדידו, שייכת לאירים, שהם רפובליקנים, קתולים, ובהכרח – חופשיים; ולהיפך – אם אתה אירי השואף לריבונות וחופש, שפתך היא האירית ויש לך זכות עליה – בין אם כדובר שזוהי שפת אמו, או כמגמגם של סיסמאות ו-cúpla focal ('כמה מילים'; התשובה שיש לענות לשאלה האם את/ה מדבר/ת אירית). כך נלחם B על זהותו בסביבה עוינת, ואלו העקרונות שעיצבו את אותה זהות.

והנה הפרדוקס: על אף שרבים באירלנד יזדהו תרבותית עם השפה האירית ויראו בה חלק מהגדרת הזהות שלהם כאירים, הם אינם דוברים אותה. אז איך חיים בשלום עם הפרדוקס הזה?

לשפה – שעברה מייק-אובר תדמיתי קיצוני משפה של פלאחים עניים המפרפרת פרפורי גסיסה לשפה שראוי לשאת בה נאומים בפני הפרלמנט – יש מעמד מיוחד בחברה האירית. כשפה הרשמית הראשונה של הרפובליקה, היא צצה במקומות שונים; זהו הצד הרשמי יותר של האירית, והבולט יותר לעין: אירית כתמונת-מראה של אנגלית, במעמד (כביכול) שווה לה. כך תוכלו לראות על שלטים את השמות האיריים של הרחובות מעל לשמותיהם האנגליים (במקרים לא מעטים השמות שונים, ושם רחוב באירית אינו בהכרח תרגום של האנגלית, ולהיפך). בנסיעה מצפון אירלנד לרפובליקה, זהו הסימן הבולט ביותר לכך שחצית את הגבול (שכמובן לא קיים פיזית, ואף שלט לא מברך אותך בבואך) – השילוט הופך לדו-לשוני. בביקור במשרדי ממשלה או בכל מקום רשמי הנותן שירות לציבור (משטרה, שירותי הרווחה, מוסדות תרבות לאומיים ואתרי תיירות) האירית מופיעה באופן שווה לצד האנגלית. את ערכת הרישום לחשבון המים קיבלנו בכפילות מלאה, באירית ובאנגלית. אפילו הכריזה באוטובוס מודיעה על שמות התחנות באנגלית ומיד אחריה באירית.

אני יודעת מה אתם רוצים לשאול: האם יש מישהו – מילא בדבלין, מילא באירלנד, אבל בעולם כולו! – שלא ידע לרדת מהאוטובוס בתחנה הנכונה אם לא ישמע את הקול מכריז Faiche Stiabhna מיד אחרי St. Stephen’s Green? ברור שלא. אז בשביל מה זה טוב? האם זה רק בשביל לצאת ידי-חובה, בהתאם למעמד שהוקנה לאירית בחוקת הרפובליקה?

20150102_101328

באירית נשמר שמו הישן יותר של הרחוב ("רחוב איזולדה") והשם החדש מופיע באנגלית ("רחוב הבורסה").

20141230_123859לא בדיוק, כי האירית ממשיכה להתקיים במרחב הציבורי באופן נוסף. בדבריה של הסדרנית בתאטרון המציגה את המחזה לפני שהמסך עולה (משפט באירית, משפט באנגלית); נוסח התודה של חבר פרלמנט על קבלת רשות הדיבור מהיו"ר בזמן דיון; בשילוט בכניסה לסופרמרקט (fáilte!) ובצאתך (slán!); בדברי הברכה של מכובד זה או אחר באירוע השקה לאתר אינטרנט של פרויקט אוניברסיטאי; בג'אנק מייל שאנחנו מקבלים כל שני וחמישי מהנציגה האזורית של שין פיין בשכונה שלנו, מכתב שנפתח תמיד ב- a chara ('חברי, יקירי') ונחתם ב-is mise le meas ('הנני, בכבוד רב'). שם האירית לא חייבת להופיע, והנה היא בכל זאת שם. אבל בין ההתחלות לסופים, בחלק הזה שנקרא אמצע, מתקיימת לה רק האנגלית: כשהסדרנית בתאטרון מסבירה איפה יציאות החירום היא לא טורחת לומר זאת גם באירית; כשחבר הפרלמנט קיבל את רשות הדיבור, הוא יכול להמשיך את דבריו באנגלית; בסופרמרקט אולי מברכים אותך באירית, אבל שמות המוצרים על המדף הוא באנגלית בלבד; וכן הלאה. למעשה האירית הלכה והתייחדה לנוסחים קבועים, ומקומה הצטמצם לידי אמרות סימבוליות, שאת רובן אין צורך אפילו לתרגם לאנגלית בשל היותן ידע קולקטיבי ידוע ומוסכם. כאילו שיש דברים שראוי לומר אותם באירית, אבל את רוב הדברים אין טעם לומר באירית. ונראה שגם עם הפרדוקס הזה חיים רוב תושבי האי הירוק בשלום.

"הרעב הגדול: פינוי, הגירה". ציור קיר בצפון אירלנד.

יש עוד נקודה אחת שעולה מדבריה של אותה אישה בתחנת האוטובוס בגולוויי. היא רואה קשר ישיר בין מות השפה (או חוסר היכולת של האירים לדבר אירית) ובין "מה שהאנגלים עשו לנו". אכן, לאורך השנים האנגלית קנתה לה אחיזה באדמת אירלנד בכוח רב ותוך שפיכות דמים. ואמת היא שעל האירית ניחתה מכה ניצחת בעקבות הרעב הגדול של אמצע המאה ה-19, שבעקבותיו כמיליון אירים נאלצו להגר אל מחוץ לאירלנד, וכמיליון נוספים נספו; היו אלה האומללים והחלשים ביותר בקרב האוכלוסיה האירית, ובאופן טבעי רובם הגדול היו דוברי אירית. את האשמה למשבר הנוראי של אותו רעב והשלכותיו נהוג להטיל על השלטון הבריטי של אותם ימים, ועל בעלי השררה האנגלים שלא נקפו אצבע לעזרת האירים האומללים. אבל לאחרונה מתחילים לצוץ גם קולות אחרים שצביעים על כך שההיסטוריה אינה צבועה בשחור ולבן, וכי ככל הנראה גם לאירים עצמם היה חלק באותו משבר. את ההגירה שבאה בעקבותיו, בכל מקרה, קשה לתלות רק על לב האבן של האנגלים הרשעים. תשאלו את ג'ורג' קלוני.

אז מי הרג את האירית? “I gcuntas Dé múin Béarla do na leanbháin” ("בשם אלוהים, למדו את הילדים אנגלית") כתב מהגר אירי שעזב את אירלנד במאה ה-19 ליקיריו שנשארו מאחור. המכתב מראה לנו שהאנגלית הפכה להיות חבל הצלה, שהסיכויים של הדוברים אותה להצליח באמריקה או אוסטרליה נחשבו גדולים בהרבה מאלה של אותם מסכנים שדיברו רק אירית, וכך קרה שלבסוף גם הם עברו לדבר אנגלית. הדמוגרפיה, אם כן, הכריעה את האירית, אבל זה לא אומר שהאירית לא הייתה כבר במגמת נסיגה בין כה וכה. ואכן, תחת שלטון האנגלים נדחקה האירית הצידה ואיבדה (במתכוון) מהלגיטימציה שלה: כל עיר וכפר קיבלו שמות חדשים באנגלית, וכל אינטרקציה עם מוסדות השלטון הייתה באנגלית בלבד. על השכלה גבוהה גם אין מה לדבר, משום שעם היווסדה של האוניברסיטה בדבלין נאסר על קתולים (רובם המכריע של דוברי האירית) ללמוד בה ממילא. אז אם מחפשים מישהו להאשים אותו, אפשר אולי להבין את האישה מתחנת האוטובוס. ואולי לא.

וכך על אי אחד במשך שנים רבות חיו להן שתי שפות, זו לצד זו. וכך גם אני למדתי שבאירלנד אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: אירית היא שפתנו, אך איננו דוברים אותה. וככה זה.

מודעות פרסומת