שנה טובה

כשעזבנו ההיסטריה התחילה לטפס לגבהים חדשים. כבר עם תחילתו של חודש דצמבר נרשמו שיאים חדשים של קדחת חג-המולד – שאותותיה נצפו עוד אי-שם בתחילת אוקטובר(!) – לוחות האדוונט התחילו לספור לאחור, וכל יום הפך להיות ציון דרך: הערב הדלקת העץ ברחוב אוקונל, מחר חשיפת חלון הראווה של חנות הכלבו Brown Thomas, מחרתיים הצבת סצינת המולד מול בית הדואר המרכזי. ובין לבין החנויות, המשרדים והבתים עטורי נורות צבעוניות וקרח מזוייף מצוייר על שמשות החלונות, קישוטים מאסיביים נתלים לאורך הרחובות הראשיים, כל רחוב והקישוט שלו. כל ערב המסעדות עמוסות בחוגגים, אנשי המשרדים, שמקיימים את מסורת ה-office party השנתית. שלטים נרגשים נתלים ברחבי העיר לברך את הגולים בשובם הביתה; עבורם אירלנד ממשיכה להיות הבית, גם אחרי שלושים שנה בבוסטון, סידני או לונדון.

העץ הגדול של רחוב אוקונל

העץ הגדול של רחוב אוקונל

כשעזבנו, העיר – שבתחילת נובמבר נראתה קסומה ונרגשת – הפכה להיות מטורללת וקצת מעצבנת. נחילי אדם ברחובות הפריעו להגיע מנקודה לנקודה, ובעיקר מוזיקת כריסמס התנגנה בלופ בכל מקום שרק נכנסת אליו; הגיע השלב הזה בשנה שהקול של מריה קארי עושה לי פריחה. וכל מה שאינו קשור לחג עמד מלכת, האוניברסיטה נסגרה, וברמה המקצועית אין עם מי לדבר עד אחרי השנה החדשה. ולא פחות מטריד ועצוב הוא כמות האנשים שזרוקים על המדרכות ובפינות הרחוב, על הגשרים ובכניסה לכל חנות כלבו מצועצעת; עטופים בסמרטוטים, מצונפים בתוך שקי השינה הכחולים שה-Simons מחלקים להם, ממלמלים את המנטרה הקבועה spare some change please.

רחוב גרפטון מקושט לחג

רחוב גרפטון מקושט לחג

ואז עזבנו, ונסענו לארץ. ופתאום אפשר ללכת עם שרוולים קצרים, והשמש זורחת עוד הרבה לפני שמונה וחצי בבוקר, ואין מריה קארי. ובעיקר מתפנקים אצל אמא ואבא.

אבל אז התחיל להתגנב הגעגוע. בסופר אולי יש מילקי אבל אין פודינג אורז, וכשעומדים בתור צריך להילחם על המקום שלך ולא להניח שיכבדו אותו, ובשמונה בחדשות מדווחים על פרשת שחיתות חדשה או על סוללת כיפת ברזל שנפרשת מחדש, והפקקים על גהה גם לא עוזרים. וגם תפסתי את מה שזה לא היה שהסתובב שם בגן של שושו ונהייתי חולה, ובכלל נהיה מבאס.

כשחזרנו שוב לדבלין נזכרנו בכל הדברים המעצבנים שהשארנו כאן מאחור. שמעיל בלי כפפות, כובע וצעיף זה כמו כוסות רוח למת, והרחובות שוב מטונפים וגם ככה חגים אז אין מי שיאסוף את הזבל, וכל קנייה בסופר לוקחת שנתיים כי הקופאית חייבת לספר ללקוחה שלה כמה קר היה בבוקר. וגם לנו לא כל כך קל כי K עובד לבד מהבית וזה לא פשוט, ואנחנו נורא מתגעגעים לחברים היקרים שלנו, והדוקטורט הזה סובל מחבלי לידה וקר לי לנסוע לעבוד באוניברסיטה (בשביל מה יש הסקה אם מכבים אותה ב-11:00?!). וכשנכנסנו סוף-סוף הביתה וההסקה התקלקלה, ועד הלילה ישבנו עטופים בכל הבגדים והשמיכות שהיו לנו, חולקים בקבוק וויסקי ומחכים שהמים בצינורות יפשירו (אל תדאגו, בסוף הם הפשירו).

כשחזרנו המטוס שלקח אותנו מפריז לדבלין היה קפוא גם כן. טסנו כל הלילה והיינו עייפים ורק רצינו להגיע כבר. המטוס נע מערבה והזריחה רדפה אחריו, וכך זכיתי לראות מהחלון את מפרץ דבלין במלוא הדרו, עם המעגן של דון לירי מדרום והראש של הות' מצפון, כאילו שהעיר מכנסת אותך אליה בחיבוק, והליפי קורא 'בואי אחרי!'. זרקנו את המזוודות בבית והלכנו למקום הקרוב ביותר שהיינו בטוחים שיהיה פתוח ביום ראשון בבוקר (Brother Hubbard). ובדרך התפייסנו עם הרחובות, על עמודי התאורה היפים שלהם והחלונות הג'ורג'יאנים הסימטרים שבחזיתות הבתים. הרחנו את העיר, ריח של כבול בוער באח וטריות של גשם, עם רמז למליחות של הים. והקשבנו לה מחדש; לדבלין יש קול של שחפים ו-טין-טין-טין של הרכבת הקלה, וככל שמתקרבים לנהר מצטרפים גם הפעמונים של כרייסטצ'רץ' כל רבע שעה.

10422036_10152597879898533_8308231192166131484_nזו שנה שנייה ברציפות שאנחנו קמים בבוקר לשנה אזרחית חדשה בדבלין. וגם אם לפעמים לא קל, וגם אם לפעמים מתגעגעים הביתה, אני אוהבת אותה. ובקיץ נחזור לארץ כדי שאוכל להתגעגע אליה שוב. ונקווה שיום אחד נזכה שוב לקבל את פניה של שנה אזרחית חדשה בדבלין.

 Go mbeire bliain ó inniu faoi mhaise orainn.

מי ייתן והשנה שבפתח תביא עלינו שגשוג והצלחה.

מודעות פרסומת