תופרד הדת מן המדינה? גם כאן, כנראה שלא

כיהודים חילוניים שחיים במדינת ישראל, רבים מאיתנו מרגישים שחלק נכבד מהחיים שלנו מנוהל על ידי חבורת מזוקנים מיזוגנית מימי הביניים. ואילו כל השאר כנראה פשוט השלימו עם העובדה שהחוקים וההלכות של הדת היהודית – הנתונה לאינטרפרטציה הבלעדית של הרבנות ובתיווכה – אכן מנהלים את חיינו. אבל אם חשבנו שישראל היא מדינה בה הדת שולטת, שימו לב למה שקורה באירלנד.

כמדינה שבה הרוב המוחץ של האזרחים (84%) מגדירים עצמם קתולים, אירלנד מתקשה לנתק את עצמה מהשפעת הכנסייה והדוקטרינות הלא-ממש-נאורות שלה. בטקסט המכונן של הרפובליקה האירית – הכרזת העצמאות החד-צדדית של מורדי 1916 – יש התייחסות לאלוהים כבר במשפט הראשון; ואילו החוקה של אירלנד היא כבר טקסט דתי-קתולי ללא עוררין, הנפתח במילים הבאות:

In the Name of the Most Holy Trinity, from Whom is all authority and to Whom, as our final end, all actions both of men and States must be referred…

נו, אם כזו פתיחה מבטיחה לך תבנה אחר כך מדינה חילונית. ובאמת נישואים אזרחיים אולי קיימים כאן, וגם רשמית אין אפלייה בין קתולים לבני דתות אחרות (אם כי רוב בתי הספר, למשל, נשלטים ומנוהלים על ידי הכנסייה, ולמורה פרוטסטנטי קשה מאוד למצוא כך עבודה), ואפילו האיסור על גירושין (כפי שנקבע בחוקה) בוטל סוף-סוף בשנות ה-90'. אבל אם אלוהים הוא בסופו של דבר האוטוריטה הקובעת, עם מי אפשר בכלל להתווכח?

ובכל זאת עניין ההפלות במדינה הזאת פשוט בלתי נתפס מבחינתי (וכנראה שגם בעיני רבים בציבור האירי). בתור מדינה קתולית טובה, באירלנד אסור לבצע הפלות. פשוט אסור. לא משנה אם את מבקשת-מקלט מאפריקה שנאנסה, או שאת סתם אשה שהעובר בבטנך כבר מת; לפי ה-"Protection of Life During Pregnancy Act" שנקבע בחוקה האירית אין להפסיק את ההריון או לפגוע בעובר, גם אם משמעות הדבר סיכון לחייה של האם. וכך משגשגת "תיירות הפלות" של אלפי נשים מאירלנד שנאלתות לנסוע מדי שנה לבריטניה כדי לבצע הפלה.

המקרה האחרון שהצית שוב את הדיון הציבורי באירלנד בנושא ההגבלות המרושעות על הפסקת הריון מכמיר לב לא פחות מקודמיו. אישה בשנות ה-20 לחייה, אם לשני ילדים, הובהלה לבית החולים כשהיא בשבוע ה-15 להריונה. היא סבלה מפגיעה מוחית, וכשהועברה לבסוף לבית חולים בדבלין כבר נקבע שהיא מתה מוות קליני. במשך ארבעה שבועות היא שכבה בבית החולים מחוברת למכונות הנשמה ומוזנת ע"י צינורית: כל הוויתה התמצתה לכדי אינקובטור אנושי, גוש בשר, שהרופאים היו מנועים מלהניח לו למות (החוק קובע כי רופא המסייע להפלה עשוי לעמוד בפני מאסר של עד 14 שנה). ערב חג המולד דן בית המשפט העליון בעתירתם של אביה של האישה ובן זוגה לאפשר לצוות הרפואי לנתק אותה מהמכשירים.

הדיון נסוב סביב הפרשנות לאותו סעיף בחוקה המגן על זכות העובר לחיים, או יותר נכון – על נוסח החוק בגרסתו האירית לעומת הנוסח האנגלי. הטענה הייתה שהנוסח האירי מגונן יותר על העובר מהמשתמע בנוסח האנגלי, ושבמקרה של סתירה בין שני הנוסחים יהא זה האירי שקובע. לבסוף מצא בית המשפט דרך אלגנטית להכריע, מבלי שפסק הדין יהפוך סדרי עולם: השופטים פסקו כי במקרה הנידון לא מדובר בהפלה, וכן שלפי חוות הדעת הרפואית אין לעובר סיכוי להיוולד בחיים. כך התיר בית המשפט לנתק את הצעירה המסכנה מהמכשירים, אחרי שבועות של סבל וצער מיותר שנגרמו למשפחה.

עצוב, מזעזע, ומכמיר לב. אם לשפוט לפי ההסטוריה של היחס להריוניות במדינה הזאת, אין לי ספק שאירלנד היא לא מקום שמומלץ ללדת בו. אפילו בדיקות הריון שנראות לי די שגרתיות, כמו שקיפות עורפית, יבוצעו רק לפי בקשתה של האם ולא לפי המלצת הרופא המטפל או ההגיון הישר (כי מה זה משנה אם לעובר יש תסמונת דאון? גם ככה לא תהיה לך האפשרות לעשות משהו בנידון). ובמידה וחייך יהיו בסכנה, היי בטוחה שלא טובתך בעדיפות ראשונה, אלא זו של העובר. אני יודעת שהחיים אינם שחור ולבן, ואולי רק לי השליטה הישירה של הדת בחייהן של נשות אירלנד נראית כמשהו מטריד. אבל נדמה לי שבישראל המדינה לא נכנסת לך לרחם – לפחות לא עד כדי כך עמוק. ואולי בעצם אני טועה.

מודעות פרסומת