דייט לוהט בעיר קפואה: תאטרון וקוקטיילים

בשבוע שעבר היה כל כך קר שהגענו לרמת כוננות של שני סוודרים (אחד מעל השני), ומערכת היחסים ביני ובין בקבוק המים החמים הגיעה לרמות חדשות של אינטימיות. מינוס אחת זה לא מזג אוויר אידיאלי, אם כי גם בו יש נחמה: כשקר אנחנו אומרים שלפחות יש שמש (ואז כשיורד גשם אז אנחנו אומרים שלפחות לא כל כך קר – מה שנכון). מאחר ומרוב קור התחפרתי כל כך עמוק בפוך עם הלפטופ שכבר אי אפשר היה להפריד בין בליל השמיכות ובין האישה בפיג'מה שבתוכו, החליט K בתור יו"ר ועדת תרבות שמספיק, הגיע הזמן לצאת. ואין כמו date night כדי לחמם את הלב.

התחלנו בהצגה ב-New Theatre שבטמפל בר. עוד לא יצא לנו להיות בו, אם כי בחנות הספרים שדרכו נכנסים לתאטרון כבר ביקרתי עם קטן. Connolly Books שבחזית התאטרון היא חנות שמתהדרת בתואר "חנות הספרים הרדיקלית הותיקה של דבלין", ומחזיקה את מיטב הגיגיהם של מארקס ואנגלס לצד ריאקציונרים אירים כוולף טון וג'רי אדאמס. אחלה מקום למצוא ספרים באירית – אם הסטיקר “boycott Israel” על דלת הכניסה לא יבריח אתכם. בכל מקרה, אולם התאטרון עצמו קטן ואינטימי, ומאוד נהנו לראות בו את “The Motherfucker with the Hat” – מחזה אמריקאי שבמרכזו דרמה שנמשכת כמה ימים בין גבר אלכוהוליסט בגמילה שזה עתה יצא מהכלא וחוזר אל אהובתו, רק כדי לגלות שהיא כנראה לא היתה נאמנה לו. המחזה עצמו טוב וכך גם הבימוי, אם כי השחקנים קצת שיגעו אותי עם המבטא שלהם – מישהו התעקש שכולם ידברו במבטא ברונקס אותנטי ככל האפשר, ובסוף יצא שהשחקנית הראשית נשמעה כמו הכלאה בין ג'ניפר לופז ופראן דרשר אחרי ביקור אצל רופא השיניים, בעוד שאחד השחקנים היותר "היספניים" גרם לריקי ריקרדו להתהפך בקברו. בכל מקרה, היה נחמד, ואם יוצא לכם – בהחלט מומלץ. כמו בלהיט “Pride and Prejudice” שהועלה בשנה שעברה בתאטרון ה-Gate, אחרי שמתעלמים מהאידיוסינקרטיות של המבטא אפשר להנות מאוד; אני חושבת שבהחלט אפשר לומר שרוב השחקנים שראינו עד כה על בימות דבלין (וראינו לא מעט) היו פשוט מעולים.

20141209_222519בכל אופן, אחרי שנגמרה ההצגה יצאנו החוצה לרחוב. דבלין בערב של אמצע השבוע היא מקום די שומם, ובטח ובטח כשמתחיל גשם דקיק (מהסוג שמאיים להפוך לשלג עם הטמפרטורה הנכונה). כבר כמה שבועות שנכנס לי ג'וק לראש שממש בא לי מנהטן (הדרינק, לא העיר). קשה למצוא מנהטן טוב בעולם לפי כל כללי הטקס, ובעיר של גינס, בירות בוטיק ולימונדה עם וודקה בצנצנות ריבה לא הייתי בטוחה שנמצא את מבוקשנו. אבל הלילה היה עוד צעיר והרגליים לקחו אותנו לכיוון רחוב Drury, השוכן באזור שנקרא “The Creative Quarter” (אם כי אני לא מבינה מה כל כך קריאייטיבי בו; אני פשוט קוראת לו האזור הויקטוריאני על שום ריבוי בנייני הלבנים האדומות האופיינים). ה-Drury Buildings נראה לנו מבחוץ בדיוק מה שאנחנו מחפשים, ומבפנים הוא קוקטייל בר נעים ושיקי במידה הנכונה (כלומר לא יותר מדי). גם בעשר בלילה עוד הגישו את תפריט האוכל של הבר (מסתבר שיש עוד מסעדה שלמה בקומות שמעלינו, שלא ראינו), אבל הוזמנו להתיישב בכיף רק לקוקטיילים. ההיצע שבתפריט היה מכובד ביותר, ולו רק בגלל שזכיתי לקבל את המנהטן המיוחד שלי (sweet, dry or perfect? שאל המלצר; רציניים פה!) אלא גם בזכות תפריט הקינוחים שביקשנו בכל זאת לעיין בו, ויצאה ממנו עוגת שוקולד עם פיסטוק שליוותה מצויין גם את שני הוויסקי ש-K גמע (מהיום Green Spot קנה לו מקום של כבוד אצל K כוויסקי הבית). היה כיף לצאת שוב ולהרגיש כמו אנשים נורמליים, קצת הפסקה מהחיים המעט-מתישים והשגרה שנכנסנו אליה. למרות הרחובות השקטים רוב המקומות שהצצנו בהם בדרך היו מלאים גם בערב אמצע השבוע הזה בקבוצות של אנשים – מסיבות של לפני חג-המולד לעובדי המשרדים. אין ספק שזוהי שמחת הטרום-חג הידועה, שבעוד שבועיים בדיוק תתחלף בדכאון קולקטיבי עמוק.

drury1

יומיים אחר כך כל הפוזה המתוחכמת שלי כאשת העולם הגדול הלוגמת לה קוקטיילים בבירה אירופית עם שאריות ליפסטיק אדום על הכוס התפוגגה כשהתיישבתי עם K באולם ה-IMAX תלת-מימד למרתון תשע שעות של "ההוביט" עם מיטב החננות של דבלין. You can’t have it all.

The Drury Buildings (Dublin 2)

אוכל מוגש ראשון-חמישי,17:00-22:00 שישי ושבת 17:00-10:30

צהריים 12:00-15:00 כל יום; בראנץ' בשבת וראשון

מודעות פרסומת