דון קישוט המקסיקני – Cactus Jack (דבלין 1)

אחת הבעיות הקשות ביותר עמן התמודדתי בדבלין קשורה, לצערי, בשופינג. לא, זה לא מה שאתם חושבים – חשבון הבנק אינו על סף עיקול, ולמרות שכמות הנעליים בארון הכפילה את עצמה מאז שבאנו לדבלין אין לי בעיית קניות כפייתית. הבעיה נעוצה דווקא במה שקורה בזמן השופינג: רעב, והצורך להשקיט אותו.

שופינג סביר ניתן למצוא בכמה מוקדים בדבלין, אבל המדרחוב הנרי-מרי מצפון לנהר (דבלין 1) קרוב מאוד לבית שלנו. גולת הכותרת שבו היא מקדש הזבל האימתני פני'ז, שהוא פיתוי שאין לעמוד בו גם עבור הנשים היותר-אינטיליגנטיות שבינינו. וכך הופך מדרחוב מרי לנקודת מוצא לשופינג עם רוב (למעשה, כל) האורחות היקרות שלי. מה שיוצר בעיה, והבעיה היא שאין מקום נעים וראוי לעצור בו לכוס קפה בכל הרחוב הזה, שלא לדבר על מקום לארוחת צהריים. פשוט אין.

נעמונת מלכת השופינג הבלתי מעורערת התישה אותי כל כך בפני'ז, שנתתי לה אישור מיוחד לשבת בסטארבקס אם-כל-חטאת (זה בסדר, החזרתי לה אחר כך בריבית דריבית עם מדידת חזיות של שלוש שעות במארקס אנד ספנסר). זינוש היקרה חיפשה בקדחתנות לקנות מעיל שלא קיים במשך ארבעה ימים, ובשלב מסויים כוחנו לא עמד לנו יותר ונאלצנו לעצור לצהריים בקפיטרייה על הגג של הכלבו Dunnes (שהנוף משם דווקא נחמד, הסנדוויצ'ים פחות). אבל מעבר לכך אין לי חוויות אכילה באזור הזה, ואולי עדיף בכלל ללכת הביתה וזהו (כרטיס האשראי יודה לכן!).

השבוע עומד בסימן ביקורו של הקטן המתוק. קטן (במלעיל) חזרה השבוע לדבלין לראשונה אחרי 10 שנים, אז מחיאות כפיים בבקשה, ולפיכך אישרתי לה עלייה לרגל למקדש הזבל. היה מוצלח, תודה (טוב בסדר, גם עדכנתי את מצבת הנעליים שלי). אבל אחרי כמה שעות ממוקדות מאוד היינו חייבות לאכול צהריים, ומצד שני היה עוד הרבה נזק לעשות על רחוב מרי. מה עושים?

ברגע של הברקה הצעתי לה לחתוך דרך צדו האחורי של מרכז הקניות Jervis (ליציאה שמול תחנת הרכבת הקלה) והישר אל ה-Millennium Walkaway – מדרחוב קטן שממוקם בניצב אל נהר הליפי, ומשני צידיו מסעדות. תמיד כשאני עוברת שם במהלך השבוע אני רואה תור משתרך מחוץ לכל בית אוכל לאורך המדרחוב הזה – קהל של לבושי חליפות ונעולות עקבים שחורים שאין לטעות בו כאנשים עובדים שיצאו לחפש צהריים. ההיצע רחב (איטלקי, תאילנדי, מזרח-תיכוני, מקסיקני), אז זה היה די ברור שנמצא משהו. הבחירה נפלה על המקסיקני: Cactus Jack היה נראה לא עמוס מדי, צבעוני מספיק ומזמין (אם כי לא ברור מה הקשר של הציטוטים מתוך דון קישוט שנצבעו על תקרת המסעדה; כנראה מותחים כאן את הפן-לטיניות עד הקצה).

עוף על הפלנצ'ה, מחכה לפאהיטה

עוף על הפלנצ'ה, מחכה לפאהיטה

תפריט הצהריים הציע את המנות הקבועות של המטבח המקסיקני, במחיר מרשים של €10 למנה: טורטיות במצבי צבירה שונים (פאהיטה, קסאדייה, טוסטאדה, אנצ'ילדה) עם מילויים שונים (עוף, בקר, שרימפס) ובטעמים שונים. קטן לקחה טוסטאדה קון פויו, משולשי טורטייה מטוסטסים (מלשון טוסט…) מקמח חיטה רגיל עם נתחי חזה עוף והמון גבינה מסטיקית, עם טעם עגבניות מודגש. היה טעים ומנחם. אני הלכתי על הפאהיטה, שהגיעה כראוי במחבת ברזל רותחת עם נתחי חזה עוף, פלפלים ובצל, וקעריות קטנות של גוואקמולה, סלסה רוסה (כוסברה! כוסברה!) ושמנת חמוצה. כולם התגלגלו אל תוך הפאהיטה והיה להם מאוד נחמד ביחד. היה טעים מאוד, והייתי גם מתפנקת באיזה מרגריטה אלמלא היו עוד כמה משימות לפני ולא רציתי לאבד פוקוס. השירות היה מהיר ואדיב – מתורגלים כאן לזבנג-וגמרנו של שעת הצהריים של עובדי המשרדים, ויחד עם זאת היה נעים לשבת ולקשקש.

זה צהוב,זה נוזל, זה בטוסט. קסאדייה

זה צהוב,זה נוזל, זה טוסט. טוסטאדה

לסיכום אומר שטרנד המסעדות המקסיקניות מחזיק יפה מאוד בדבלין כבר כמה שנים, בין אם בצורת פאסט-פוד (Tolteca קיימים כבר יותר משלוש שנים לדעתי, והמיני-ואן של הבוריטוס ליד הבית שלנו כנראה גם עושה עסקים לא רעים), ובין אם כמקסיקני להיפסטרים (כמו 777). בכל מקרה, מה שמגישים תחת הכותרת "אוכל מקסיקני" מעולם לא משך אותי במיוחד, ומעבר למיקומה הנוח של Cactus Jack ולתפריט הצהריים השווה אין לי ממש סיבות לחזור לכאן בשביל לחפש בילוי קולינרי. ובכל זאת הסתייגות: עד שלא אכלתי מה-mole (עוף בשוקולד) של אוליביה, המקסיקנית הכי מהיקנה שפגשתי, לא ידעתי גן עדן מקסיקני מהו. עכשיו אני יודעת, ולכן אל תבלבלו לי בשכל עם פאהיטות.

Cactus Jack

Millennium Walkway, Dublin 1

שני-חמישי 12:00-22:00; שישי-שבת 12:00-23:00; ראשון 13:00-10:00

תפריט צהריים מוגש עד 16:00, כל יום

מודעות פרסומת