בין מילקי לגינס: כל עם והחרדה הקולקטיבית שלו

כשאת יושבת בדבלין ומנסה לעקוב אחר הנעשה בישראל דרך חדשות עשר ועיתון "הארץ", נראה שכולם מדברים כל היום על מילקי וברלין. האמנם? לא ברור לי; אבל אין ספק שזה מזיז את הגלגלים שם במוח, שמסתובבים כבר ממילא עם מחשבות קיומיות על ענייני הגירה. בכל זאת חגים וזה, והנפש הומיה ומתגעגעת.

הגלגלים הסתובבו השבוע ביתר-שאת כשחזרתי מכנס מרתק שהתקיים בצפון אירלנד תחת הכותרת המפוצצת Interdisciplinary Perspectives on Language, Migration and Identity. הוצגו בו מחקרים מרתקים ממגוון דיסציפלינות, וכולם סבבו סביב הנסיון לחדד את ההבנה שלנו אודות מקומה של ההגירה (emigration וגם immigration) בחברה האירית. ואין ספק שחלק נכבד מהנסיון להבין את הנפש האירית הקולקטיבית מוקדש לנסיון להבין את היחס שלה להגירה.

ובעודי יושבת ומאזינה לדברי חכמה וטעם, אני חושבת על מקומה של ההגירה בחברה הישראלית. קרב הדעות שמתנהל בשבועות האחרונים מעל דפי עיתון "הארץ" לוקח את הדיון לכל מיני מקומות (ממוצרי חלב ועד השואה, כמובן), אבל אותי מעניין במיוחד השיח סביב הלגיטימיות של ההגירה אצלנו, או יותר נכון חוסר הלגיטימיות. "תביני," ניסיתי להסביר למרי גילמרטין (Mary Gilmartin), הסוציו-גאוגרפית המקסימה מאוניברסיטת Maynooth שלקחה אותי טרמפ לכנס, "לעזוב את ישראל זה ממש מעשה קיצוני בחברה הישראלית, על גבול הבגידה. להקרא 'יורד' נחשב אצל רבים עלבון, ויש לא מעט ישראלים שמתקשים להסתיר את שאט הנפש שלהם מאלה שבוחרים לקום וללכת. ההרגשה היא שגם אם הסירה טובעת, כולם צריכים להשאר ולטבוע ביחד."

JAmes Brennan,

James Brennan, "Letter From America", 1875

לא ברור לי מאיפה באה הגישה הביזארית הזו שלנו, הישראלים, להגירה. מה לכל הרוחות לא בסדר אצלנו? מה כל כך בלתי-נתפש, לא הגיוני, באדם שרע לו ומנסה לשפר את מצבו? השאלות האלה מסתובבות לי בראש כשאחד הדוברים בכנס מציג את ציורו העדין של הצייר האירי James Brennan. בילדותו של Brennan התרחשה הטרגדיה שנודעה לימים כ"רעב הגדול" (The Great Famine): בשנת 1845 יבול תפוחי האדמה, שעליו הייתה מבוססת הדיאטה של מיליוני איכרים אירים, לא צלח, וכך קרה גם בשנה שאחריה, ובשנה שלאחר מכן, ובזו שלאחר מכן… לפי הערכות, כמיליון אירים מתו ברעב; מיליון אירים נוספים קמו ועזבו. ב-“Letter from America” משנת 1875 רואים קוטג' אירי מסורתי בכפר, וילדה יחפה מקריאה למבוגרים שסביבה – הם אינם יודעים לקרוא – מכתב שהגיע מאמריקה. למכתב לקח שלושה חודשים להגיע, ומי שכתב אותו היה מאלה שבחרו לעזוב. כשהוא עזב ערכו לכבודו "אשכבה אמריקאית" (American Wake) – טקס אשכבה לכל דבר שנערך לרגל הנסיעה, כי מי שנסע חשוב כמת: הוא כבר לא ישוב לעולם, ולא יראה יותר את משפחתו וחבריו. החיים החדשים שבחר לו לא יהיו קלים, ואם אין לו כסף לשלם עבור ההפלגה (ולרבים אכן לא היה) נגזר עליו לבלות את השנים הבאות כעבד לחברה שמימנה עבורו את הנסיעה (indentured servitude). ובכל זאת, מיליון אירים בחרו אז לנסות ולשפר את גורלם.

מאז ועד היום, כל כמה שנים ושני דורות בממוצע, צוברת ההגירה מאירלנד מומנטום. הכלכלה בקנטים, המצב פקקט – והאירים לוקחים את הרגליים ומתחפפים. ואתם יודעים מה? הם ממש בסדר עם זה. סדרת הכתבות ב-Irish Times תחת הכותרת “Generation Emigration” מביאה את הקולות של אותם מהגרים: החיים לא בהכרח קלים יותר או טובים יותר שם בחוץ, אבל זה בסדר, מותר לבחור ומותר לחפש הזדמנויות לחיים טובים יותר. ויותר מזה: אפשר ואף רצוי להשאר אירי גם בבוסטון או בניו זילנד – הזהות האירית של המהגר (איך שלא מגדירים אותה; עניין מורכב לא פחות) עשויה להמשיך ולהתפתח גם כשרגליו אינן נטועות באדמת הטרשים של הקונאמרה. ומאז ועד היום, ההגירה כאמצעי השרדות וככלי לשיפור איכות חייו של אדם שרע לו טבועה עמוק כל כך בפסיכה האירית, שהשיח על הלגיטימיות שלה אינו רלוונטי. הגירה בחברה האירית טבעית ונורמלית כזריחת השמש במזרח ושקיעתה במערב.

אז מה יהיה, יהודים? מה קרה, אי אפשר לפרגן קצת ליהודי אחר שהוציא לו דרכון זר ויצא לחפש הזדמנויות בניכר? או שאולי אנחנו כל כך מפחדים שאם נרפה – ולו לרגע – את האחיזה שלנו בקרקע הקדושה הזו נאבד אותה? אנטישמיות יש שם בחוץ, בכך אין ספק, ובכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו; אבל האם זה אומר שאנחנו חייבים להשאר קרובים-קרובים, כמו עדר של אנטילופות, וכך נקטין את הסיכויים שלנו להיטרף על ידי האריות הרעבים? או שאולי בעצם כל אחד מאתנו מפחד להיות זה שנשאר אחרון להוריד את השאלטר?

"בכל מקרה, העזיבה היא לא הבעיה של החברה האירית," אומרת מרי, "זו החזרה שבעייתית. תושבים חוזרים – גם דור שני ושלישי – נתפשים כאיום, המבטא שלהם נלעג, והם נשארים במידה רבה אאוט-סיידרים." ואין דבר נורא יותר בחברה האירית מאשר להיות לא-שייך. לפחות בזה לא יאשימו אותנו, אנחנו תמיד נרצה את כולם בחזרה! אחת-אפס לנו.

"העזיבה היא בחירה בפוסט-ישראליות" אומר נעמן הירשפלד, ומונה את הסיבות לבחירה הלא-פשוטה שלו. ואני תוהה האם הפוסט-ישראלים יורשו אי פעם לחיות באושר עם מצפון שקט; האם יבוא יום והעזיבה תהיה לגיטימית בחברה שלנו – לא כסמל ולא לשם מעשה – או שלנצח מחפשי ההזדמנויות ומשפרי החיים ייאלצו להמשיך ולהתנצל.

מודעות פרסומת