על הגירה, לא חשוב מאיזו עדה (זהירות, פוסט דכאוני)

היום כשחזרתי הביתה חיכתה לי מעטפה לבנה עם סמל של נבל בפינה הימנית העליונה, ובתוכה היה ה-Public service card שלי; אישור רשמי מהרפובליקה האירית על כך שהיא רוצה אותי! היא באמת רוצה אותי! (או יותר נכון, את כספי המסים שלי, אבל למה להיות קטנוניים). הפכתי את הכרטיס על צידו האחורי, ואז שוב הקדמי, התפעלתי מההולוגרמה ומהפוטו-רצח שעשו לי, וטמנתי אותו אחר כבוד בתוך הארנק שלי. מאורע משמח לכל הדעות – אחרי כל כך הרבה שנים של הסתובבות באי הירוק אני שייכת, ובאופן רשמי. ואז נזכרתי ביום שקיבלתי את דרכון האיחוד האירופי שלי, שהיה מאורע קצת פחות משמח.

כן כן, כמו מספר הולך וגדל של ישראלים אחרים, גם לי יש דרכון אחר. אירופי, לא חשוב מאיזו עדה. זכיתי בו אחרי מאמצים רבים של הורה מיוסר, שכיתת רגליו השכם והערב אל ומהשגרירות ו/או הקונסוליה הרלוונטית של אותה מדינה אירופית. שתרגל בשאט נפש את אותה שפה אירופית הרצוצה בפיו (שפה שעל אף שגדל שם, אינה שפת אמו והוא לא אוהב לדבר בה) אל מול פקידות גסות רוח (שכל מבט שלהן אומר תוציאו אותי מהלבנט הזה), ושבסופו של דבר, אחרי לא מעט כסף והמתנה בתורים ושעות שינה אבודות זכה במסמך הנכסף, והוריש לצאצאיו את הזכות לשאת אותו. וזה היה מאורע שמח מהול בעצב, כי קשה היה לי לאחוז בדבר הזה מבלי להרגיש רגשות אשמה נוראיים. אשמה על מה שאמא שלו עברה בגללם (אירופאים כלשהם, לא חשוב מאיזו עדה), אשמה על הצלקות הנפשיות שהתהליך הארוך הותיר בהורה המיוסר שלי. וגם בושה: בושה על כך שאינני דוברת את השפה של המדינה הזאת ומאכליה ומנהגיה אינם מוכרים לי (מה לעשות שסבתא, לצד היותה יהודייה, הייתה שייכת למיעוט אתני אחר?); בושה על הכסף ששולם אז כדי לצאת משם, ועכשיו הסכום שההורה המיוסר שילם (בריבית דריבית) כדי שייתנו לו להכנס בחזרה; ובושה על כך שפעם היה לי סבא-רבא שהיה משוכנע שפלשתינה היא המקום היחיד שבו המשפחה שלו צריכה לחיות והנה נכדתו פוזלת לצדדים (אני תוהה אם גם לקראת סוף חייו המשיך לחשוב כך?).

אין ספק שס'איז שווער צו זיין א יידענע, ורגשות אשמה או בושה תמיד יהיו על משהו, זה או אחר; כך ניחמתי את עצמי בתחילת הקיץ, כשהתחלנו לארוז לקראת הנסיעה לאירלנד. זה למטרות חשובות, לימודים, עבודה, התפתחות אישית, לעלות כמה קילו, לטייל, לפגוש אנשים חדשים. סבתא בוודאי הייתה שמחה בשבילי, לא משנה מה היא חשבה על אותם אירופאים מהדרכון החדש שלי (לא חשוב מאיזו עדה). אם היא הייתה כאן היא בוודאי הייתה אומרת לי לנסוע (אם לא מצטרפת בעצמה). אבל אז קרה משהו בלתי צפוי: פרצה מלחמה.

לראשונה בחיי פחדתי, אבל ממש פחדתי. לא פחד שאת לבד בלילה ושומעת רעשים מהמטבח, או שבאת לחצות את הכביש והסתכלת לצד הלא נכון וכמעט דרסה אותך מכונית – פחד אמיתי, משתק, שמוציא ממך את כל האינסטינקטים ההישרדותיים הכי בסיסיים. והתחלתי לספור את הימים לאחור, מתי אני אוכל לברוח מפה למקום שקט שבו אין צרות (לפחות לא כאלה), וכל רגשות האשמה והבושה פשוט התנדפו להם. רק לעוף מפה, ולא לשמוע ולא לראות ולא להסתכל לאחור.

ואז חזרתי למחשבה שכבר כמה שנים מנקרת בי, שאלה ללא תשובה: מתי יודעים שזה הזמן לקחת את הרגליים ולברוח? שהחיים בזבל, ובמקם להמשיך ולהתלונן זה הזמן לקום ולעשות מעשה – לפני שיהיה מאוחר מדי? בכל העדויות ששמעתי במהלך השנים האחרונות מפי ניצולי שואה תהיתי אם אשמע משהו שייתן לי מענה על כך. איך הם ידעו? איך הם או הוריהם ידעו שעכשיו הגיע הזמן לשבור את הכלים? האם כשפשוט אפשר? כשהחיים משתנים בירוקרטית? כשאי אפשר לעבוד יותר? כשעדים לראשונה לרצח? בשנייה? בשלישית? לראשונה בחיי הרגשתי שחלקתי רגש, אולי רבע רגש, ממה שמסתתר בנפשם של שורדי השואה. וההרגשה הזאת הייתה לא נעימה בכלל. וכשיום הטיסה הגיע נפרדתי מכולם באהבה רבה, עליתי על המטוס והתפללתי שהטיס ישים גז כבר ולא תוריד אותנו איזו רקטה בדרך.

טוב, ברור שזו הייתה פאניקה, ששכחה אחרי כמה ימים (אם כי במשך שבועות אחר כך, כמו שני טמבלים, כל אופנוע שנסע ברעש על הכביש הקפיץ אותנו באופן בלתי-נשלט). ובביקורת הגבולות בבואי בשערי הרפובליקה האירית צעדתי בגאווה לעבר תור ה-EU, וחייכתי אל הפקיד בעונג. "Hiya", אמרתי לו. גם אני משלכם. זה רק זמני, לא נהיה פה יותר מדי זמן, ירושלים אחזור אלייך ואל חומותיך. אף פעם לא אהיה שייכת לכאן באמת, תמיד אהיה זרה פה ("יש לך דם ספרדי?" היא השאלה הקבועה כשאירי פוגש מישהו שנראה לא-אירי אבל הוא לא סגור על מה הוא בדיוק). תמיד ארגיש שאין לי מקום אחר זולת ארצנו, וגם אם לא אתגעגע אליה באמת אדע ששם יקבלו אותי (בתנאי שלא אפגין דעות שמאלניות יותר מדי, ואתן תמיד לצה"ל לנצח).

אבל בינתיים אני כאן, ורוצים אותי כאן, ואפילו יש לי עכשיו public service card להוכיח זאת. Now, will I put the kettle on?

מודעות פרסומת