על קפה אירי* וגלובליזציה

* פוסט זה אינו עוסק בתענוג המפוקפק המתקרא Irish Coffee, שכל יודעי ח"ן ושאר סנובים יודעים שהוא מיועד לתיירים אמריקאים בלבד. אז מה אם זה טעים לאללה

אחד מהצרכים הבסיסיים של האדם המודרני הוא למצוא מקום טוב לקפה עם משהו טעים ליד. מה עושה מקום סתם למקום טוב לקפה? לאו דווקא הקפה המשובח ביותר או הבריסטה המקצועי ביותר, אלא מקום שנעים לשבת בו, הספלים מוצלחים והמאפים קורצים לך. מקום שכיף לשבת עם מישהו ולקשקש, או לשבת עם ספר ולשתוק, או לשבת עם לפטופ ולתקתק (בתי קפה עם וויי-פיי זו קטגוריה אחרת, ונדון בה ברצינות בפוסט אחר!).

20150620_104839אחת החוויות הראשונות שלי בדבלין הייתה חיפוש אחרי מקום כזה. זה היה בדצמבר 2004, זה עתה הגעתי לעיר, והיה לי קר וקצת בודד, וחיפשתי מקום נעים לשבת בו ולמלא את כרטיסי הברכה לשנה החדשה שקניתי. ולשתות קפה בו זמנית. ואולי גם להסתכל על הרחוב תוך כדי, לראות את האנשים קונים מתנות לחג. ספציפי מדי? לא חושבת, אבל באותו דצמבר היה כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום כזה בדבלין. בסוף מצאתי משהו אוף-Grafton, כזה שהקפה הוא בהגשה עצמית ומי שרוצה יכול לעלות לקומה השנייה, שנראתה קצת כמו עליית גג עם חלון גדול ומלוכלך. מבאס משהו. ישבתי שם והרהרתי במר גורלי (המקום הזה נסגר בינתיים. הא!)

אולי זה רק הרושם שלי –אני באמת לא יודעת אם אכן כך היו פני הדברים אי-שם לפני 10 שנים – אבל אז התחושה שלי הייתה שדבלין (ואירלנד בכלל) מבודדת מעולם המותגים, הרשתות, ותרבות הצריכה הכללית של העולם המערבי כפי שהכרתי. ספרים? הרשת האירית Eason’s הייתה ה-חנות (Waterstone’s הבריטית התקפלו, עם או בלי קשר להתרסקות הכללית שלהם בעשור הקודם); בגדים באיכות פושר-מינוס? מי צריך H&M כשיש את מזבלת ההלבשה Penneys. נכון, אלה היו שנות האפטר-שוק של הנמר הקלטי, והאופוריה סביב הצמיחה הפתאומית והמאסיבית של השנים הקודמות עוד לא שכחה, אבל נראה היה שמעבר לקפה בכוסות חד פעמיות מ-O’Brien’s או Insomnia (שתי רשתות קפה מקומיות – זו טרפה וזו נבלה), בתי קפה לא אמצא כאן. במסגרת הגיחות הספורות שלי לאנגליה הייתי מרגישה כאילו חזרתי לציוויליזציה, וישיבה בבתי קפה היתה חלק מההרגשה הזאת; אך בדבלין שממה – לא רשתות ולא מקומות פרטיים. מבחינתי, קפה בישיבה אפשר היה לשתות אז רק בקומה השנייה של חנות הכלבו האלמותית Clerys, עם כל הסבתות ושאר ה-culchies.

ובכל זאת, היה בכל העסק הזה משהו נאיבי מאוד, נעים מאוד, שבמידה רבה שיקף את תמצית החוויה האירית כפי שאני ראיתי אותה: הנה לה מדינה על קצה-קצהה המערבי ביותר של אירופה, וההרגשה היא, לפעמים, שהמערב לא הגיע לכאן. כאן חיים בזמן-אירלנד, בועה מוגנת בעולם של גלובליזציה מואצת. ואם יש משהו שהופתעתי לגלות (הופתעתי, משום שלא האמנתי שמה שנראה לי כאם-כל-הקלישאות יתברר כהנחת יסוד) הוא שתרבות קפה זה לא משהו שבאים לחפש באירלנד – תרבות הפאב היא-היא הדבר האמיתי. ולמונח a drop of the black stuff יש רק משמעות אחת: גינס, לעולם לא אספרסו.

עברו כמה שנים עד שחזרתי שוב לדבלין. ירדתי מהאוטובוס באזור ה- College Green וצעדתי לי לכיוון האכסניה, וכשהרמתי את הראש משהו גרם לי לעצור; שלט, ירוק על לבן – אין לטעות בו. "זהו זה," סימסתי לאמא בדאגה, "סטארבקס הגיעו." אכן תם עידן.

גילוי נאות: כותבת הפוסט הזה הגיעה לדבלין עם מקינטה בתיק העלייה למטוס. וזה היה מזל כי Aer Lingus איבדו לה את שאר המזוודות.

לסקירה מעניינת על תרבות הקפה בדבלין, ראו כאן

מודעות פרסומת