לחזור

חזרנו אלייך שנית, דבלין. או שלישית, או תשיעית, מי סופר. ואת נשארת כשהיית, ללא שינוי. כלומר, השתנית קצת: בצעד חריג הפסל של מולי מאלון עבר ממקומו המיתולוגי (המשקיף על מעבר החצייה של רחוב Grafton) אל מול מרכז המבקרים ב-St. Andrew’s – ידיעה שבזמנו תפסה כותרת ראשית בעיתון. אבל חוץ מזה לא הרבה השתנה. בתי קפה נסגרו ובמקומם נפתחו חדשים; אוכלוסיית ההיפסטרים כנראה הכפילה את עצמה (הפנים של כל גבר אירי בטווח הגילאים 19-30 עטורות זקן-הרצל עבות); בוטלו כרטיסי הנייר באוטובוסים ובמקומם משמש עכשיו רק ה-leap הדבילי (מה הטעם למתג כרטיס כצפרדע אם הוא לא עוזר לך לדלג לשום מקום?). אך ה-Liffey ממשיך בשלו, זורם לו לאיטו, שחור כגינס, חולף על פני פאבים צבעוניים ושיכורים מתנודדים, קבצנים על גשרים, קבוצות של בני נוער מספרד ופרחות על עקבים בתלבושות תואמות של מסיבת רווקות, מזרחה אל עבר ארובות תחנת הכוח Poolbeg ומשם אל המפרץ, נשפך אל ים ירוק-נזלת.

ובכל זאת – כבר 10 שנים – כל מפגש איתך מרגש אותי מחדש. כבר מהמטוס אני יכולה לשמוע את קולות השחפים, והנה אני מתחילה לחשוב על ההצגות שנראה, הבירות שנשתה, האנשים שנפגוש, הדגים שנטעם, המילים שנשמע. ועכשיו מגיחים הרי דבלין מדרום, ושם הראש הבולט של Howth מצפון, ושוב הארובות של Poolbeg, והנה אנחנו נוחתים והארנבות החומות מקפצות על הדשא שלאורך מסלול הנחיתה, והקפטן – כמו בכל פעם – נשמע מאוכזב כשהוא מברך את הנוסעים בבואם לדבלין, מזג האוויר: גשום.

דבלין מרגשת כי בשבילי היא עיר של סודות. היא לא מגלה הכל מיד – וכך היא דורשת שתחזור אליה שוב ושוב. ובכל פעם מתגלה שכונה, פאב, חנות או פארק חדשים, מקומות שלא חשבת ללכת אליהם בכלל לא ידעת שהם קיימים. ודבלין, מבחינתה, מרשה לך לגלות אותה, ונותנת לך להרגיש בבית. אבל סודות זה לא משהו ששומרים בבטן – לגלות אותם למישהו אחר זה חלק מההנאה.

אז אלו הסודות שאני גיליתי.

מודעות פרסומת